בית הדין האזורי לעבודה בתל אביב קיבל את תביעתו של צעיר שאיבד את שתי רגליו מעל הברך והורה למוסד לביטוח לאומי לממן עבורו כיסא גלגלים קל משקל.
בפסק הדין קבע ההרכב בראשות השופטת הבכירה אריאלה גילצר-כץ, יחד עם נציגות הציבור מרים רומנקביץ ודליה קוטאי, כי אין מדובר בהטבה או מותרות אלא בצורך בסיסי: "כיסא גלגלים קל אינו בגדר 'שיפור איכות חיים', אלא כלי חיוני והכרחי למימוש תכנית השיקום המקצועי", נכתב בפסק הדין.
התובע, בן 22, איבד את שתי רגליו בתאונה קשה בשנת 2023 ולאחר שיקום ממושך החל בלימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב. סביבת הלימודים, קמפוס הררי עם עליות, ירידות ומעברים מרובים, הפכה לאתגר יומיומי.
כיסא הגלגלים שסופק לו, במשקל של כ-12 ק"ג, לא כולל פרוטזות (כ-9 ק"ג), תוספות לכיסא, ציוד אישי ומשקלו של התובע, הוסיף עומס פיזי משמעותי והקשה עליו להתנייד באופן עצמאי. בפסק הדין צוין כי הכיסא "מקשה עליו מאוד את ההתניידות ופוגע ביכולתו לממש את עצמו ואת יכולותיו האקדמיות".
הבקשה לכיסא קל יותר נדחתה תחילה הן על ידי קופת החולים והן על ידי הביטוח הלאומי. המוסד טען כי האחריות למימון אביזרי ניידות היא של מערכת הבריאות וכי הכיסא הקיים אינו מונע מהתובע להשתתף בלימודים. עוד נטען כי המונח "מכשירים", לטענת המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לתדריך פנימי, במסגרת השיקום המקצועי אינו כולל ציוד רפואי מסוג זה.
אלא שבית הדין דחה את הטענות הללו ואימץ פרשנות רחבה יותר לחובות הביטוח הלאומי. "המונח 'מכשירים' הינו רשימה פתוחה ויש לפרשו בהתאם לתכליתו הסוציאלית של החוק", קבע הרכב השיפוט. עוד הודגש כי גם לפי ההגדרות הפנימיות של המוסד עצמו, מדובר באמצעי שבלעדיו התובע יתקשה להשתלב בלימודים ולכן הוא נכנס לגדר הזכאות.
נקודה מרכזית בפסק הדין הייתה ההבחנה בין צורך רפואי לבין צורך שיקומי-תפקודי. בית הדין קבע כי "עסקינן בסוגיה שיקומית ולא רפואית ולכן הסמכות מוקנית למוסד לביטוח לאומי", קביעה שמחלישה את טענת המוסד שלפיה האחריות מוטלת על קופות החולים בלבד.
בהתייחס לנסיבות הקונקרטיות, הדגיש ההרכב כי במקרה של קטיעה כפולה מעל הברך, הקשר בין סוג הכיסא לבין היכולת ללמוד הוא ברור וישיר. בפסק הדין נכתב: "כיסא גלגלים קל עשוי לקבל מעמד של 'מכשיר' אם הוא נדרש באופן מהותי לצורך התניידות תקינה של המבוטח במוסד האקדמי". במקרה זה, כך נקבע, התנאי מתקיים במלואו.
השופטת גילצר-כץ ונציגות הציבור דחו גם את הניסיון לצמצם את הזכאות רק למצבים שבהם אין יכולת תפקוד כלל. "ההבחנה בין 'מניעה' ל'הקלה' אינה רלוונטית כאשר ההקלה הנדרשת היא תנאי יסודי ליכולת להתמודד עם דרישות אקדמיות ופיזיות חריגות", נכתב. כך קבע בית הדין רף מהותי יותר לבחינת הזכאות, לא האם ניתן "להסתדר", אלא האם ניתן להשתלב באופן אמיתי ושוויוני.
פסק הדין נשען גם על תפיסה עדכנית של זכויות אנשים עם מוגבלות. ההרכב הפנה לגישה, שלפיה האחריות אינה רק על הפרט להתגבר על מגבלותיו, אלא גם על החברה להסיר חסמים. "השיקום המקצועי אינו יכול להיות אפקטיבי אם הוא אינו מספק את הכלים המינימליים הנדרשים לנכה כדי להתמודד עם אתגרי הסביבה האקדמית", קבע בית הדין.
בהקשר של לימודי רפואה, הדגיש בית הדין כי הדרישות הפיזיות הן חלק בלתי נפרד מההכשרה: "השתתפות בסבבים קליניים בבתי חולים אינה בבחינת מותרות, אלא תנאי סף אובייקטיבי והכרחי להשלמת הלימודים". מכאן נבעה גם המסקנה החריפה כי ללא התאמה, עצם אישור השיקום מתרוקן מתוכן. "ללא כיסא מותאם וקל, התובע למעשה יוכשל בתוכנית השיקום שהמוסד עצמו אישר", נכתב.
בסיכומו של דבר, קבעו השופטת גילצר-כץ ונציגות הציבור רומנקביץ וקוטאי כי המוסד לביטוח לאומי מחויב לממן לתובע כיסא גלגלים קל משקל וכי מדובר בזכות הנובעת מתכליתו הסוציאלית של החוק. פסק הדין משדר מסר רחב: שיקום מקצועי אינו מסתכם במתן גישה בסיסית, אלא מחייב יצירת תנאים שמאפשרים השתתפות אמיתית, עצמאית ושוויונית.
