ארמנד שמידט לא ידע שיצליח לשרוד את תקופת השואה כי אירוע אחד מכונן בחייו התרחש עוד לפני שנולד. אחותו, ילדה עם נכות, שהתה במוסד קתולי לילדים עם נכויות בבלגיה. היא נפטרה זמן קצר לאחר לידתו, אבל בגללה – הוא ניצל.
בהרצאה שנשא בדרום אפריקה השנה הוא סיפר שמשפחתו חיה באנטוורפן בבלגיה. אביו מרקוס היה אחד מ-12 אלף יהודים שקיבלו צו גיוס לעבודה, דבר שהוביל לכך שנכלל בשילוח שיצא מבלגיה היישר למחנה ההשמדה אושוויץ.
שמידט לא גילה מעולם מה בדיוק קרה לאביו ואמו נותרה במצב בלתי אפשרי. היא הייתה בהיריון איתו, לבדה, מבלי לדעת היכן בעלה ועם בת נכה כל זאת בזמן שהנאצים פושטים על בתי יהודים באנטוורפן בשנת 1942.
אז הגיע המפנה. האם החליטה לשלוח את בתה הנכה, רחל, למוסד לילדים עם נכויות כדי שתהיה בטוחה בזמן שהיא מטפלת בתינוק שיוולד. בשנת 1943 הגיעו אליה אנשי הגסטפו שבאו לעצור אותה. "הם אמרו לה להתכונן וכשהיא יצאה מהחדר, היא חשבה מהר והצליחה לברוח איתי", סיפר שמידט.
לאחר מכן ירדה למחתרת ובמהלך ההסתתרות נאלצה להשאיר את תינוקה. אז פנתה למוסד שבו שהתה בתה וביקשה שיסתירו גם את בנה. העובדה שאחותו כבר הייתה שם אפשרה חריגה מהנהלים.
"היא הגיעה לשם, דפקה על הדלת וביקשה לדבר עם מנהלת המוסד ואמרה: 'יש לי כאן תינוק, בבקשה תטפלו בו'", סיפר שמידט. "אני לא יודע איך הגיבה, האם הסכימה מיד? האם אמרה שהיא צריכה לחשוב? אבל בסופו של דבר היא אמרה כן. היא קיבלה אותי. לא הייתי בגיל המתאים ולא הייתי נכה, אבל ביליתי שם את שלוש השנים הראשונות לחיי".
בזמן ששמידט שהה במוסד, אימו חיה ועבדה אצל עורך דין בבריסל תחת שם בדוי, אך ניסתה לבקר אותו ככל שיכלה. "במוסד הזה הורים היו באים לבקר את ילדיהם. בימי ראשון, כשידעו שהורים מגיעים, ביקשו מאמא שלי לא להגיע. זה היה הסיכון האמיתי, לא האנשים שם, אלא הורים אחרים שהיו רואים אותי ושואלים שאלות כמו, מה הוא עושה כאן ומי הוא".
לדבריו, בזמן שהותו במוסד היה לו כל מה שיכול היה לבקש, מקום לשחק, גינה, צעצועים ואנשים שדאגו לו. "הייתה אישה אחת בשם לאונטין. היא הייתה אישה פשוטה שעבדה במטבח וככל הידוע לי, לא היו לה ילדים. בשבילה תמיד הייתי, ‘mon gamin’, כלומר 'הילד שלי'", סיפר.
שמידט הוסיף כי למרות האהבה והדאגה שקיבל מהנזירות, הן הקפידו שיידע שיש לו אמא שמחכה לו. "במשך כל השנים שהייתי שם, בין פברואר 1943 לינואר 1946, התקיימה התכתבות בין אמא שלי לבין אחת הנזירות, אחות ורוניק. היא שלחה גלויות ומכתבים לאמי, שבהם סיפרה שאני קורא היטב ושמצבי טוב. אף שלא הזכירה את המלחמה במפורש, היא רמזה אליה בביטויים כמו 'בשלום ללא צל' ו'לאור מצבך הקשה'".
אף שאמו מעולם לא השיבה לגלויות, היא שמרה את כל 50 המכתבים ואף מחקה את חותמת המוסד כדי שלא יתגלה היכן שהה בנה.
כאשר המלחמה הסתיימה ב-1945, מצאה האם את הדרך חזרה לבנה ארמנד והם המשיכו לחיות בבלגיה. עם זאת, היא כמעט ולא דיברה על מה שעברה בזמן המלחמה.
"היא לא הייתה טיפוס שמרבה להיזכר. הפעם היחידה שסיפרה משהו הייתה כשנסענו לישראל בשנת 1950 לביקור משפחתי, אז שאלו אותה שאלות. אבל היא העדיפה לא לדבר על כך", סיכם שורד השואה.
