לא רחוק מהתחנה המרכזית בירושלים שוכן מקום מיוחד. מקום שאם רוצים לראות בו סבל וחוסר תקווה, זו אפשרות, אבל האנשים שעובדים בו, ורבים מהם נמצאים שם לאורך מספר שנים דו-ספרתי, יאמרו שהמקום הזה הוא בית – מקום של שמחה שנותן כוח למי שמגיע אליו. ואכן, כשבאים בשעריו של מרכז עדי ירושלים התחושה היא נעימה, כזו של עשייה מבורכת.
מרכז עדי הוא מרכז בריאותי, שיקומי וחינוכי, אך יותר מכל הוא קהילה, כפי שמדגישה המנכ"לית שלומית גרייבסקי. הוא הוקם מתוך צורך לייצר מסגרת שלא הייתה קיימת באותם ימים, בשנת 1997, דהיינו מוסד המספק מענה לילדים ולבוגרים עם מוגבלות קוגניטיבית ומוטורית הזקוקים לשירותים סיעודיים. "באותה תקופה, מי שהיה זקוק לשירותים האלה היה מתאשפז בבית אבות", מספרת גרייבסקי לאתר שווים.
"אצלנו, קודם כל הילד מקבל את מה שהוא צריך, ומבחינת הצוות, כשאתה נמצא במקום שאתה מרגיש שאתה משפיע בו לטובה, זה נותן תחושה של שותפות, אתה בא ברצון. עובדה שאנשים לא עוזבים אותנו".
על אף היות מרכז עדי ירושלים מעין בית חולים, הוא אינו נוסך במבקריו את ההרגשה שמתעוררת ברובנו כשאנו מדמיינים בית חולים. אנשי הצוות כאן מגיעים מרצון לעבודה ומביאים איתם מוטיבציה לתרום ולקדם את המטופלים. הם משדרים חום והכלה.
"המשפחות הן חלק בלתי נפרד"
בתחילת דרכו היה המרכז בפיקוח משרד הרווחה ונועד לספק מענה לילדים עם מוגבלות קוגניטיבית משולבת עם מגבלות בריאותיות ותפקודיות. בקצרה, הילדים עם הקשיים הגדולים ביותר. עם השנים התרחב המרכז וכלל גם כיתות לימוד, מחלקה סיעודית מורכבת, מחלקה סיעודית לצעירים, בית ספר לילדים מהקהילה (בנוסף לזה שהוקם עבור המתגוררים במרכז), גני ילדים, מעון יום שיקומי לפעוטות, מחלקת מונשמים (כוללת רופא), בריכה טיפולית ושירותים נוספים לקהילה.
"שינינו סדר יום ציבורי", קובעת גרייבסקי בטון מלא גאווה. "יצרנו משהו שלא היה. בחור צעיר וסיעודי היה נאלץ ללכת לבית אבות עד שהקמנו את המחלקה 'סיעודי-צעיר' עבור צעירים שלא נולדו במצב הזה אלא עברו אירוע שהפך אותם לסיעודיים.
"המשפחות הן חלק בלתי נפרד מהמקום", היא מדגישה. "אין שעות מוסדרות לביקורים. הצוות נגיש לכולם. מתקשרים אלינו כדי לבקש המלצות לרופאים או להסעות, יש לנו שירות סיוע למיצוי זכויות, ממש ליווי, ופיתחנו גם פלטפורמה של קישור לבייביסיטרים. ההורים לא יכלו למצוא בעבר מישהו לשמור על הילד, היום הם פונים לשירות שלנו".
כשאני נתקלת בסבתא לנכד שלומד במקום, היא מספרת: "הבת שלי ניסתה במשך שנה להשיג לנכד מקום פה. זה הדבר הכי טוב שקרה לנו".
מקום של אנושיות
"אני נהנית לבוא לכאן כל יום", אומרת אם הבית אורית מצליח. מנהלת בית הספר אורית רוזנברג מוסיפה: "יש פה צוות מדהים, מקצועי ומסור".
היום המרכז משכן כ-100 דיירים קבועים ועוד כ-150 מטופלי יום. 80% מהמימון מגיעים ממשרדי ממשלה ו-20% מתרומות. פרויקטים מיוחדים, כמו בנייה, מקבלים מימון מגופים נוספים כמו מפעל הפיס והמוסד לביטוח לאומי.
"זה מקום של הרבה אופטימיות והרבה אנושיות", אומרת רחלי טלר, אחראית קשרי קהילה, וגרייבסקי מסכמת: "אצלנו מתייחסים לילדים כאל ילדים. כולם יוצאים לפעילות ואף אחד לא נשאר במיטה".
