"אני פצוע קשה, רק שלא רואים את זה. אני מדבר, מתפקד, על פניו נראה רגיל, אבל בפנים הכול התרסק", כך מספר לשווים חי רז כהן, בן 31 ממגדל העמק, פרמדיק מוסמך ולוחם מילואים, שנמצא כיום באשפוז פסיכיאטרי ביתי בעקבות פוסט טראומה קשה שהתפרצה לאחר שירות ממושך מאז אירועי 7 באוקטובר. כעת הוא יוצא לקמפיין מימון המונים בשביל לסייע לו להתמודד עם החובות הכלכליים בעקבות הטראומה הנפשית.
לתרומה – לחצו כאן
כהן גדל בבת ים, עזב את ביתו בגיל צעיר לאחר ילדות מורכבת ואף חווה תקופה שבה היה חסר בית. למרות הכול, הוא השלים 12 שנות לימוד ובגרויות, התגייס לצה"ל באיחור ושירת במשך כשש וחצי שנים בקבע כקצין במשרד הביטחון ובחיל הרפואה.
במקביל, הוא השלים הכשרה כפרמדיק מוסמך ולאחר שחרורו פתח עסק עצמאי להדרכות עזרה ראשונה לצוותים רפואיים, חובשים, פרמדיקים ורופאים. כמה חודשים לפני המלחמה כבר תכנן לסגור את העסק ולחזור לשירות משמעותי כלוחם ואף עבר מיונים לכך, אך מתקפת 7 באוקטובר שינתה את הכול.
"באותו בוקר קפצתי מיד לדרום", הוא מספר. "הכול היה כאוס מוחלט. דיברתי עם שוטרים שיורים עליהם תוך כדי שיחה, עם כוחות שלא ידעו עדיין איפה להתמקם. פשוט ניסיתי להבין איפה צריך אותי".
הוא הגיע למצודת יואב, חבר לכוחות בשטח ופעל כאזרח על מדים אזרחיים. בימים הראשונים היה ברעים, בשדרות, בעוטף עזה, במתחם מסיבת הנובה ובמוקדי לחימה נוספים. ב-8 באוקטובר הוא חזר הביתה, עלה על מדים והלך להתגייס למילואים. ב-9 באוקטובר כבר שימש כפרמדיק של יהל"ם.
בהמשך שירת כהן גם לצד כוחות גבעתי וכפיר ובסך הכול הוא השלים 225 ימי מילואים בפועל. במהלך המלחמה הוא נפצע פעמיים פציעות אורתופדיות ברגליים ובגב וכשלא היה יכול להמשיך כלוחם בשטח, עבר לתפקידי קצונה. "הפציעה הקשה ביותר הייתה זו שאי אפשר לראות", אומר כהן בכאב. "מינואר 2025 אני לא עובד ולא מסוגל לצאת מהבית. הפוסט טראומה התפרצה בעצימות מאוד גבוהה. יש התקפי חרדה, פלאשבקים, סיוטים, דריכות יתר, זיכרונות חודרניים, התעלפויות, איבודי הכרה ואפילו בריחות שתן. כל הסימנים של PTSD קיימים אצלי".
גם חייו האישיים של כהן התרסקו. "לקחו לי את הנשק, עזבתי עבודה ובת הזוג שלי נפרדה ממני. היא אמרה שהיא כבר לא יכולה לשאת את זה יותר", הוא אומר בכאב. "היום אני לבד, מול המערכת, נלחם כדי לקבל את הזכויות שמגיעות לי".
כיום כהן מוכר באגף השיקום של משרד הביטחון במסלול הארוך, אך הוא מתאר התמודדות קשה מול הבירוקרטיה. "יש פער עצום בין ללמוד על פוסט טראומה באקדמיה לבין להבין אדם שחי אותה. לפעמים אתה מדבר עם אנשים שאמורים לעזור לך והם פשוט לא באמת רואים אותך. זו מלחמה נוספת, רק בלי מדים".
במקביל, העלויות הכלכליות של כהן הלכו ותפח וכיום החובות שלו כבר עומדים על כחצי מיליון שקל. "הלכתי לפסיכיאטרים, פסיכולוגים, טיפולים פרטיים. מי שלא עבר את זה לא מבין כמה עולה חוות דעת פסיכיאטרית וכמה עולים טיפולים. לקחתי הלוואה בשביל טיפול נפשי ואז עוד הלוואה כדי לסגור את הראשונה וככה נוצר כדור שלג".
כיום כהן נמצא באשפוז בית פסיכיאטרי וצפוי להמשך טיפול במסגרת מחלקה פתוחה. את הטיפול הפסיכיאטרי והפסיכותרפיה הפרטית הוא עדיין מממן מכיסו. בפוסט אישי שפרסם לאחרונה, בחר להיחשף לראשונה ולבקש עזרה: "זו באמת האפשרות האחרונה שלי", כתב. "אני רוצה לחזור להיות אני. אדם עובד, שבכל רגע פנוי עסוק בהתנדבות ובעשייה חברתית. לשם אני שואף להגיע בסוף הדרך השיקומית".
אולם המסר שחשוב לו להעביר, רחב הרבה יותר מהסיפור האישי שלו – "פוסט טראומה היא פציעה לכל דבר. פשוט לא רואים אותה. אני לא חסר גפיים, אבל אני פצוע קשה. צריך להבין שגם מי שנראה מבחוץ בסדר, מפבנים אולי הוא עובר מלחמה יומיומית על החיים שלו". לדבריו, החברה כולה צריכה ללמוד להסתכל אחרת על פוסט טראומטיים. "צריך יותר רגישות, יותר הכלה, יותר הבנה. צריך לדמיין כל פוסט טראומטי כאילו הוא יושב על כיסא גלגלים. רק ככה אולי יתחילו להבין את עומק הפציעה".
כעת הוא מבקש עזרה מהציבור כדי להצליח להשתקם. "כל תרומה, בכל סכום, יכולה לעשות את ההבדל. ואם לא לתרום, אז לפחות לשתף. לפעמים שיתוף אחד יכול להציל חיים", הוא מסכם.
