"אין דבר כזה מוגבלות, יש דבר כזה קושי". אדם עמנואל אבנשטיין יודע שלא כולם יסכימו עם המשפט הזה. הוא מסתייג מהמילה "מוגבלות", שלדבריו עלולה להגדיר ולהגביל אדם מראש. במקום זאת, הוא מעדיף לדבר על קשיים והתמודדויות שמצריכים לעיתים התאמות – ועל חברה שיודעת לזהות, להכיל ולספק אותן.
התפיסה הזאת מלווה אותו מאז ילדותו. היא גם הלב הפועם של ספר הילדים החדש שכתב, "איתן כמו כולם" המבוסס בחלקו על סיפור חייו. דרך סיפורו של איתן, ילד הנעזר במקל הליכה, מבקש אבנשטיין להציע לילדים ולהורים דרך אחרת להסתכל על שונות – לא כמשהו חריג, אלא כחלק בלתי נפרד מהחיים.
אבנשטיין, בן 30 מתל אביב, הוא איש תקשורת, אסטרטג וכותב. הכתיבה מלווה אותו מאז שהיה ילד. בתחילה כתב יומנים ומחשבות אישיות ובהמשך הפכה הכתיבה גם לחלק מעבודתו המקצועית. הספר הנוכחי צמח מהמפגש המתמשך שלו עם השאלה כיצד אדם רואה את עצמו וכיצד החברה בוחרת לראות אותו.
הוא נולד עם שיתוק מוחין קל בצידו השמאלי של הגוף. לדבריו, רבים כלל לא הבחינו בכך לאורך השנים. הוא השתתף בפעילויות, יצא לטיולים, היה בצופים ואף התנדב לצה"ל לאחר שנדרש להיאבק על האפשרות לשרת. אך גם כאשר החברה סביבו קיבלה אותו, היו רגעים שבהם הוא התקשה לקבל את עצמו.
"לעיתים, האחרים לא היו אלה שלא קיבלו אותי", הוא מספר בשיחה עם שווים. "לפעמים אני זה שלא קיבלתי את עצמי. הייתי מסתכל במראה והיה לי קשה להביט בילד שנשקף מולי".
למרות האבחנה, אבנשטיין מספר שמעולם לא גדל בבית שראה בו ילד שצריך לרחם עליו. הוריו השקיעו בטיפולים, עודדו אותו להשתלב בכל מסגרת אפשרית והאמינו ביכולותיו. "המסר בבית תמיד היה שאפשר להתמודד", הוא אומר. "לא התעלמו מהקושי אבל גם לא נתנו לא להגדיר אותי".
הפער בין האופן שבו הסביבה ראתה אותו לבין האופן שבו ראה את עצמו ליווה אותו שנים. אחד הרגעים שנחרטו בו במיוחד קשור לאבחון שעבר בילדותו. המאבחנת אמרה לו שאילו לא היה לו השיתוק, הוא היה יכול להיות ספורטאי אולימפי.
"תמיד חלמתי להיות ספורטאי אולימפי. בסוף אומרים לך שאם לא היה לך משהו שלא בחרת בו, היית יכול להגשים את החלום. זה משפט שרץ איתי שנים", הוא מבהיר.
המשפט הזה, הוא אומר, גרם לו להבין עד כמה קל לאנשים להגדיר אדם דרך מה שחסר לו, במקום דרך מי שהוא. אולי משום כך, שנים מאוחר יותר, מצא את דרכו גם אל הספר.
הרעיון לספר נולד במסגרת הרגל אישי שהוא מקפיד עליו שנים. הוא יושב מדי יום וכותב במשך כרבע שעה מחשבות ורעיונות. באחד הימים הופיעו על הדף המילים "איתן כמו כולם". חבר שקרא את הטקסט הראשוני זיהה שמדובר בגרעין של ספר ילדים ואבנשטיין החל לפתח אותו לכדי יצירה שלמה.
גיבור העלילה הוא איתן, ילד הנעזר במקל הליכה בשם תומי, "כי הוא תומך". במהלך הסיפור, הוא מתמודד עם סיטואציות יומיומיות שילדים רבים מכירים: שיעורי ספורט, טיולים שנתיים, רצון להשתלב בין חבריו לכיתה והצורך להתמודד עם דברים שפשוט קשים לו יותר.
אלא שהמסר של הספר אינו מסתכם רק באיתן. באיורים, שעליהם חתום המאייר ברק כספית, מופיעים ילדים רבים נוספים. אחד מרכיב משקפיים, אחר עם נמשים בולטים, לילדה אחרת יש גשר בשיניים ולילד נוסף נקודת חן גדולה במיוחד.
אבנשטיין מבקש להראות שכל אחד מאיתנו שונה בדרך כלשהי. חלק מהשונות הזאת כבר הפכה לחלק טבעי ואינטגרלי מהנוף ולכן אנחנו כמעט לא שמים לב אליה. אבל יש סוגי שוני שהחברה עדיין נוטה לסמן ולהבליט.
"אנחנו לא מרימים גבה על משקפיים או גשר", הוא אומר. "אבל כשמדובר במקל הליכה או בקושי פיזי, עדיין מסתכלים אחרת".
זו גם הסיבה שהוא מסתייג מהמונח "מוגבלות". מבחינתו, המילה עצמה עלולה ליצור מחיצה מיותרת. היא מסמנת אדם דרך מאפיין אחד, במקום לראות את מכלול האישיות, היכולות והחלומות שלו. "כולנו יכולים להגיע לפסגת ההר", חושב אבנשטיין. "יש אנשים שיצטרכו יותר מאמץ, יותר עזרה או יותר התאמות. אבל זה לא אומר שהם לא יכולים להגיע לשם".
עבור אבנשטיין, מדובר גם בתיקון אישי. "כשהייתי ילד לא היו כמעט ספרים כאלה", הוא נזכר. "לא ראינו בטלוויזיה, בספרים או בעיתונות אנשים שנראים אחרת. רציתי שילדים יראו שגם מי שלא נראה מושלם הוא בדיוק כמו כולם".
בסופו של דבר, "איתן כמו כולם" אינו ספר רק על שיתוק מוחין, על מקל הליכה או על קושי פיזי. זהו ספר על תחושת שייכות. על הילד שמרגיש שונה. על ההורה שמחפש דרך להסביר שונות לילדיו. ועל חברה שלומדת בהדרגה שהנורמלי הוא לא אחיד, אלא מגוון.
אבנשטיין כעת רוצה להגיע לכמה שיותר ילדים ולגרום לדור הבא לגדול עם תפיסה מעט אחרת מזו שהייתה מקובלת כשהוא עצמו היה ילד. בימים אלה הוא מקדם קמפיין מימון המונים כדי להוציא את הספר לאור ולהביא אותו לכמה שיותר משפחות וילדים.
לתרומה – לחצו כאן
