איך מאיירת אישה כבדת ראייה? איך מצלמת צלמת שכמעט אינה רואה? אלו בדיוק השאלות שמעלה התערוכה המיוחדת שהפיקו מרכז "נא לגעת" והמרכז לעיוור במסגרת אירועי יום העיוור. בתערוכה, ששמה "נקודת מבט", השתתפו שישה אמנים עיוורים וכבדי ראייה שהציגו 16 יצירות (ציורים, איורים וצילומים) והוכיחו כי גם בעולם שנחשב תלוי כמעט לחלוטין בחוש הראייה, אפשר למצוא דרכים אחרות לראות, ליצור ולהביע את עצמך.
בין המשתתפות בתערוכה היו המאיירת והמעצבת הגרפית דניאל אונגו־לוי והצלמת לירית שפיר שמש. "בגיל תשע ביקשתי מצלמה במתנה. לא ידעתי שהיא תכתיב את חיי", מספרת שפיר שמש, המתמודדת גם עם מוגבלות שמיעה. "כילדה אהבתי מאוד לצייר. זה היה מין 'הפוך על הפוך' מול מוגבלות הראייה. עולם הצבעים היה עבורי סוג של נחמה בילדות של דמעות ובדידות רבות. חלמתי להיות אמנית מוכרת שמציגה בתערוכות. כמובן שאנשים ששמעו זאת מלמלו לעצמם, בלי ששמעתי כי אני גם כבדת שמיעה, שאני ילדה שחיה בסרט".
כשהגיעה המצלמה הראשונה, הגיעו גם המבטים. "כשקיבלתי את המצלמה הראשונה שלי, הסתובבתי איתה בגאווה בשכונה. מן הסתם התגובות היו בתהייה: 'מה הילדה הזו רואה בכלל? היא הרי כמעט עיוורת'". למרות הכול, היא המשיכה לצלם.
"אני כן רואה את הסביבה שלי, את הצבעים ואת הצורות. יחד עם זאת, באופן מסתורי יש לי גם רגישות לפרטים קטנים, גם אם אני לא רואה אותם באופן מושלם. אני תמיד מחפשת את אותו משהו מיוחד, מרתק ומעניין. אני לא מביימת שום דבר ואלו דברים שאני אראה במקרה בבית או ברחוב, ביום או בלילה".
גם אצל דניאל אונגו־לוי האמנות התחילה מוקדם מאוד. "בגיל חודשיים גילו שיש לי קטרקט. בגיל שלוש גילו שיש לי גלאוקומה. זו מחלה שגורמת ללחץ תוך־עיני", היא מספרת. "תמיד ידעתי שאני רוצה לצייר. הייתי ילדה מאוד נחושה. כשהייתי רק בת חמש אמא שלי ראתה שציירתי דובי שמסתכל על ההשתקפות שלו במראה".
לדבריה, המשפחה והסביבה מעולם לא ניסו להציב בפניה תקרת זכוכית. "התייחסו אליי כילדה רגילה. בתיכון למדתי במגמת עיצוב ואמנות. עשיתי 13 יחידות בגרות. בצבא עשיתי שירות חובה כמעצבת גרפית בפיקוד העורף. אחר כך התקבלתי לשנקר".
בשנת הלימודים האחרונה בשנקר החלה לעבוד על פרויקט הגמר שלה – ספר קומיקס אוטוביוגרפי בשם "עצב הראייה". "אף אחד לאורך הדרך לא עשה עניין מלקות הראייה שלי כי אני לא עשיתי ממנה עניין. אף פעם לא נתתי לה לעצור אותי. בשנה ד' בשנקר התחלתי לכתוב ספר קומיקס על החיים שלי. לפני כן הייתי מאיירת קומיקסים בשביל להתכונן למבחנים. יש לי המון קומיקסים בבית".
הספר פורסם בשנת 2022 בהוצאה עצמית. "אנשים הזדהו עם הספר בדרך שלהם וזה הפך מחוויה אישית לסיפור אוניברסלי".
הטכנולוגיה מסייעת לה ליצור, אך אינה מחליפה את הכישרון והעבודה. "העבודה שלי היא בעיקר במחשב, אבל אני גם אוהבת לאייר ידנית בטושים, צבעי עפרונות ופסטל שמן. יש לי בבית לוח גרפי שהוא גם מסך ועליו אני עובדת בעיקר, ויש לי אייפד עם עט כשאני צריכה לעבוד בחוץ".
שתי האמניות כבר הציגו בעבר בתערוכות. שפיר שמש זוכרת בהתרגשות את תערוכת היחיד הראשונה שלה. "הייתי בת 49 וזו הייתה עבורי הגשמת חלום. התערוכה הראשונה נקראה 'אור קולי'. כשעלה השם הבנתי: אמנם נפגעתי בחושים של האור ושל הקול, אך שום דבר לא ימנע ממני להתבטא ולשתף בדרך הייחודית שלי, באור ובקול שלי".
לדבריה, התערוכה ההיא פתחה לה דלתות. "היא התקיימה בגלריה קטנה ברעננה שכבר לא קיימת היום, אבל ממנה נפתחו לי דלתות הלאה. אנשים הגיבו מקסים וגם מכרתי באותה תערוכה כמה עבודות".
מאחורי היצירות שלה מסתתר גם סיפור אישי. באחת העבודות שהוצגו בתערוכה, "לראות ולאהוב", שילבה את משקפיה של אמה על רקע ורוד. "אמא שלי תהיה בת תשעים באוקטובר. היא תמיד האמינה בי. מזל שהיא לא הקשיבה לכל מי שאמר לה שלא ייצא ממני כלום, אחרת לא היינו מדברות פה היום", היא אומרת בחיוך.
אונגו־לוי הספיקה אפילו להציג מעבר לים. יצירותיה השתתפו בתערוכות ברחבי העולם, ובהן תערוכה במנצ'סטר שהתקיימה זמן קצר לפני מלחמת חרבות ברזל. אחד החלומות הגדולים שלה הוא לקיים בעתיד תערוכת יחיד משלה.
אחת העבודות שלה בתערוכה הנוכחית, "בית", מציגה תשע גרסאות של עצמה מבצעות מטלות בית שונות. "כשהתחלתי ללמוד בשנקר עברתי לגור ברמת גן עם שותפות. יצאתי לחיים עצמאיים. איירתי את היצירה הזאת כי התחלתי להבין מה זה מטלות בית". היצירה עוררה הזדהות רבה. הרבה מאיתנו היינו רוצים ששכפולים שלנו יעשו במהירות וביעילות את עבודות הבית.
מי שסייע להפוך את התערוכה לנגישה גם עבור מבקרים שאינם רואים הוא מוחמד שקור, רכז הנגשה ומדריך במרכז "נא לגעת", שדאג לתיאור חזותי של העבודות. כעיוור בעצמו, הוא מבין היטב את החשיבות.
"יש לי מחלה בשם רטיניטיס פיגמנטוזה. עד גיל שלושים ראיתי משהו. מאז הייתה החרפה בראייה שלי שהובילה לעיוורון. כיום אני רואה רק אור וצל. נכנסתי לתפקיד בשנת 2018. מאז אני מנגיש מה שאפשר. אני מתרגש מכל דבר חדש שאפשר לעשות".
התערוכה אמנם הסתיימה, אך המסר שלה נשאר: נכון, תחום האמנות החזותית לא נגיש במיוחד לעיוורים וכבדי ראייה, אך גם הם, לפחות המוכשרים שבהם, יכולים להצליח להשתלב בו.
