עצמאות נבנית בדרך כלל בהדרגה: מוצאים עבודה, לומדים לנהל בית, מתרגלים לקבל החלטות לבד. אבל מה קורה כשהדרך הזו נקטעת שוב ושוב בגלל פינוי, מלחמה וחוסר ודאות? זו המציאות שאיתה מתמודדים בשנתיים וחצי האחרונות צעירים עם אוטיזם במסגרות הדיור של עמותת "אבני דרך לחיים" בצפון.
בשיחה עם שווים מספרות עורכת הדין מאיה גוטרמן, מנכ"לית שותפה בעמותה, ומירי רזניק, מנהלת תחום הדיור, על התקופה המורכבת שעברה על מקבלי השירות (בשנים האחרונות לא רק אוטיסטים אלא גם אנשים עם מוגבלויות אחרות) ועל הצוותים המקצועיים, ועל המאמץ המתמשך להמשיך לקדם עצמאות גם כאשר הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.
עמותת אבני דרך לחיים הוקמה לפני יותר מ-14 שנים על ידי ענבל וורטמן שהם ושירלי קני. השתיים, שעבדו עם צעירים על הספקטרום האוטיסטי במסגרת חוגי סיירות בצפון, זיהו פער משמעותי. "ענבל ושירלי ראו שלאחר סיום התיכון האפשרויות העומדות בפני צעירים עם אוטיזם הן מצומצמות מאוד", מספרת גוטרמן. "או שהם יישארו בבית עם ההורים או שיעברו למסגרת סגורה כמו הוסטל. הן הבינו שחסר משהו באמצע – מסגרת שתאפשר לצעירים להתנסות בחיים עצמאיים ולבנות את עצמם".
גוטרמן עצמה מלווה את העמותה כמעט מראשיתה. בתחילה באמצעות משרד עורכי הדין שבו עבדה, שסייע לעמותה בהתנדבות, ובהמשך במסגרת תפקידים נוספים. לפני שלוש שנים הצטרפה לעמותה באופן רשמי.
רזניק הגיעה לאבני דרך בתקופת הקורונה, לאחר שנים במערכת החינוך. "הרגשתי שאני מחפשת שינוי", היא מספרת. "ראיתי במקרה מודעת דרושים והחלטתי לנסות. מאז אני כאן". השתיים מתגוררות בעצמן בצפון – גוטרמן בקיבוץ יראון ורזניק בקיבוץ שמיר – וחוו על בשרן את הטלטלות שעבר האזור כולו.
בין שלל הפעילויות שמפעילה העמותה, בולטות שתי מסגרות דיור בקריית שמונה: המכינה לחיים עצמאיים ותוכנית "דולב" לדיור קהילתי. שתי המסגרות, הפועלות בשיתוף משרד הרווחה, מצאו את עצמן בלב הטלטלה שעברה על הצפון מאז פרוץ המלחמה.
"בין לילה עברנו לטירת צבי"
הטלטלה החלה ב-9 באוקטובר 2023, יומיים לאחר השבת השחורה. "קיבלנו הוראה להתפנות בדחיפות", משחזרת גוטרמן. "לא היה לנו לאן ללכת. אחות של אחת המדריכות במכינה התגוררה בקיבוץ טירת צבי, אז בין לילה ארזנו את החפצים ועברנו לשם".
בקיבוץ טירת צבי התקבלו הצעירים ואנשי הצוות בחום. "זה היה היחס של החברה הישראלית באותה תקופה", היא אומרת. "נתנו לנו את כל חדרי האירוח. אכלנו בחדר האוכל והשתתפנו במפגשים קהילתיים. קיבלו אותנו בזרועות פתוחות".
אלא שגם בתוך מעטפת התמיכה, המציאות החדשה הציבה אתגרים לא פשוטים. "בקריית שמונה לכל אחד ממקבלי השירות יש דירה משלו", מסבירה רזניק. "בטירת צבי הם נאלצו לחלוק דירות. זה יצר מתחים, מצוקות ומריבות. אלה אנשים שבשבילם שגרה ומרחב אישי הם דברים חשובים מאוד".
גם הצוות נדרש להתמודד עם מציאות בלתי אפשרית. במקביל לפינוי המסגרות, רבים מאנשי הצוות פונו בעצמם מבתיהם. "כל אחד מאיתנו היה צריך לדאוג גם למשפחה שלו", מספרת רזניק. "אירגנו משמרות כך שאנשים יגיעו לכמה ימים לטירת צבי ואז יחזרו למשפחותיהם. אני באמת לא מוצאת מספיק מילים כדי להודות לצוות שלנו. הם גילו מסירות יוצאת דופן".
מטירת צבי לעמיעד
עבור אנשי אבני דרך, האתגר לא הסתכם במציאת קורת גג. המכינה מבוססת על תפיסה של התנסות ועצמאות, והמלחמה איימה לפגוע דווקא במרכיבים האלה. "אנחנו מאמינים במה שאנחנו קוראים לו 'בגרות מתהווה'", אומרת רזניק. "צעירים עם אוטיזם מקבלים לעיתים פחות הזדמנויות להתנסות בחיים באופן עצמאי. אחד התחומים שאנחנו שמים עליו דגש הוא בישול, משום שדרכו לומדים גם מיומנויות חברתיות וגם ניהול עצמי".
אלא שבטירת צבי לא היו מטבחים בחדרי האירוח. "בהתחלה כולם אכלו בחדר האוכל. בהמשך אילתרנו מטבחים כדי שהחניכים יוכלו לפחות להכין ארוחות בוקר וערב ולהמשיך לתרגל עצמאות".
גם תחומי התעסוקה והדיור נפגעו. "חניכים שהשתלבו בעבודה נאלצו לעזוב את מקומות העבודה שלהם", מספרת גוטרמן. "חלק מהמקומות נסגרו, ואצל אחרים המרחק הפך את ההגעה לבלתי אפשרית. למצוא עבודה חדשה בזמן כזה זה דבר מורכב מאוד".
לאחר שמונה חודשים בטירת צבי עברה הקבוצה לקיבוץ עמיעד, הקרוב יותר לקריית שמונה. "היינו מוכנים להתפשר על הרבה דברים", אומרת גוטרמן, "אבל היה לנו חשוב שכל מקבל שירות יקבל מרחב משלו. התעקשנו שלכל אחד יהיה צימר נפרד".
גם בעמיעד התקבלו הצעירים בחום, אך בספטמבר 2024 הגיעה הלחימה גם לשם. במקביל, חלק ממקבלי השירות בחרו במסלולים אחרים. חלקם עברו לאזור חיפה, והסניף החיפאי של העמותה כמעט הכפיל את עצמו. אחרים חזרו לבתי הוריהם. "הם עצרו את החיים שלהם וחזרו הביתה", מספרת גוטרמן, "וזה לא תמיד פשוט. גם אחים ואחיות חזרו הביתה, והמשפחות כולן נדרשו להסתגל למציאות חדשה".
בחזרה לקריית שמונה
בראשון במרץ 2025, מיד כשהדבר התאפשר, שבו מקבלי השירות לקריית שמונה. "הם היו בין הראשונים שחזרו לעיר", היא מציינת, "אפילו לפני רבים מהתושבים". אלא שגם החזרה הביתה לא סימנה את סוף חוסר הוודאות.
מסוף פברואר 2026 שוב מתמודדים תושבי הצפון עם מציאות ביטחונית מתוחה. הפעם לא ניתנה הוראת פינוי, אך האתגרים נותרו בעינם. "רוב הקשיים שאנשים עם מוגבלות מתמודדים איתם הם למעשה קשיים שכל האוכלוסייה מתמודדת איתם", אומרת גוטרמן. "אבל עבור חלק ממקבלי השירות רעשי הלחימה הם בלתי נסבלים. גם שהייה ממושכת במקלט עם אנשים רבים היא דבר קשה מאוד עבור אנשים עם אוטיזם".
רזניק מצביעה על האתגר המרכזי ביותר מבחינתה. "אין לנו ודאות", היא אומרת. "לכן אנחנו מנסים ליצור שגרות קטנות. זה לא פותר הכול, אבל זה עוזר. זה מרגיע, לפחות באופן חלקי".
