שמי ישראל חרוש ואני בן 57. רוב חיי הייתי אדם עובד, יוצר ועצמאי. לא ביקשתי טובות מאף אחד ולא חיפשתי לחיות על חשבון אחרים. רציתי לעבוד, לפרנס ולבנות חיים.
לאחר שהשתחררתי מצה"ל בשנת 1990 נשארתי עם פגיעה בעמוד השדרה שנגרמה במהלך השירות הצבאי. בתחילה הוכרתי ב-0% נכות ורק לאחר מאבק משפטי הוכרתי ב-10% נכות לצמיתות.
למרות זאת לא עצרתי. יצאתי לעבוד. בניתי משפחה. התחתנתי ונולדו לי שלוש בנות. יחד עם אשתי גידלנו בנות לתפארת, באהבה ובמסירות. עבדתי במשך השנים כמאלף כלבים וגם כטכנאי בערוצי זהב. רצתי מבית לבית, עבדתי קשה, הרמתי, סחבתי, בניתי ויצרתי. לא ישבתי בבית.
במשך השנים סבלתי מכאבים קשים בעמוד השדרה, הקרנות לרגל ימין, תקופות של ריתוק למיטה, ביקורים במיון ובדיקות רבות. הבדיקות הראו פריצות דיסק ולחצים על העצבים.
אבל המשכתי: המשכתי לעבוד, המשכתי לפרנס, המשכתי להיות אבא ואז הגיע היום ששינה לי את החיים.
בשנת 2000, בתקופת הפיגועים, הגעתי למחסום א-זעים בדרך לירושלים. במקום ביקשו ממני לעזור באוטובוס שבו היה אדם משתולל. לא ידעתי שזה מחבל מתאבד. בלי לחשוב פעמיים נכנסתי לאוטובוס.
התפתח מאבק קשה. תוך כדי הבנתי שיש סיכון אמיתי ושאותו אדם מנסה להפעיל מטען. נאבקתי בו, השתלטתי עליו, צעקתי לאנשים לברוח והצלחתי להרחיק אנשים עד להגעת כוחות הביטחון.
באותו רגע לא חשבתי על עצמי. חשבתי להציל חיים. אבל מאותו יום החיים שלי השתנו.
האירוע לא נגמר שם. הוא נשאר איתי. השנים עברו – אבל התמונות, התחושות, הלילות והזיכרונות לא עזבו.
התחלתי להתמודד עם פוסט-טראומה שהלכה והחמירה. במקביל, גם מצבי הרפואי התדרדר. פניתי שוב ושוב לקבל עזרה. הגעתי לאגף השיקום וביקשתי שיראו אותי.
שיבדקו אותי, שיבינו שמשהו לא תקין.
אבל בתחושה שלי נשארתי לבד. עברתי ועדות, בדיקות וטיפולים. חשוב לי לציין שבשלב מסוים עדיין הייתה אפשרות להציל את הרגל, אבל המצב המשיך להידרדר. עברתי בדיקות שהראו פגיעה קשה.
למרות כל המסמכים והפניות – הרגל התדרדרה לנמק. עברתי קטיעה ראשונה מתחת לברך. שבוע לאחר מכן עברתי קטיעה נוספת מעל הברך וזו הייתה שנה שלמה של גיהנום: אשפוזים, טיפולים, מורפיום, משככי כאבים, כאבים שאי אפשר להסביר למי שלא חי אותם והכול בזמן שאני מנסה להבין איך החיים שהכרתי נעלמו.
היום אני קטוע רגל מעל הברך, מתמודד עם פוסט-טראומה קשה, כאב כרוני, מגבלות תפקוד וחוליה שבורה בעמוד השדרה. היום אני מוכר עם 75 אחוזי נכות, מתנייד בכיסא גלגלים ויש לי כלב ליווי שעוזר לי ביום-יום.
את הבית המונגש שבו אני חי היום רכשתי יחד עם אשתי – האישה שלא ויתרה עליי גם ברגעים הכי קשים, אבל גם היום המאבק לא נגמר. ביקשתי דברים בסיסיים כדי לחיות בכבוד: מיטה אורתופדית, כיסא גלגלים נוסף, דברים שאמורים לעזור לי לקום, לעבור, לישון ולתפקד, אבל התחושה שלי היא שגם היום אני נאלץ להילחם.
אני צריך לעבור בין מיילים, בין גורמים ואישורים ולחכות. אני לא מחפש רחמים, לא מחפש טובות. אני רק רוצה לחיות בכבוד. אני רוצה שיראו את האדם מאחורי האחוזים, את השנים, את המחיר, את המשפחה, את הדרך ואת מה שנשאר ממנה.
