O.C.D מצפוני זה חרא של דבר. אצלי הוא התפרץ כשההורים התגרשו. הרגשתי אשמה בגירושים והתחלתי לשטוף ידיים באופן אובססיבי, כאילו אני מנתח בשיבא לפני ניתוח, שוטפת כביכול בשביל להסיר את החיידקים מהידיים, אבל בתכל'ס כדי להסיר את האשמה מהמצפון…
מאז, המוח שלי תקוע על "רננה, את ילדה רעה" ובכל ריב עם המשפחה אני מרגישה שנכנסתי לבית משפט שבו אני הנאשמת.
בגיל 24, במקום לבקש העלאה בשכר, שאלתי את הבוס שלי בתמימות "למה מגיע לי הכי טוב?" המסכן כמעט נחנק מהקפה. הוא היה בהלם מהשאלה שלי ואני הייתי בהלם מההלם שלו! פשוט לא הרגשתי שאני ראויה.
בשביל לברוח מאשמה אני לא הולכת לטיפול, אני מזמינה פיצה משפחתית.
מה הקאץ'? גם האוכל הוא חלק מהעונש. אז במקום לאכול 3 משולשים כמו בן אדם שרוצה לחיות, אני דופקת 5 משולשים כדי להעניש את עצמי על ה-3 הראשונים.
קיצר, השבוע רבתי עם המשפחה וישר מתחילה אצלי שנאה עצמית: "רננה, את בת נוראית". בלילה לא הצלחתי להירדם בגלל זה. ניסיתי לעשות מדיטציה מיוטיוב. המנחה אמר בקול מרגיע: "אני סולח לעצמי, אני עושה טעויות, אני רק אנושי".
איזה סולח ואיזה נעליים… הגוף שלי המשיך להתגלגל במיטה כמו גלגל שווארמה.
במדיטציה יש צלילי רקע של נחל זורם כדי להירגע. חשבתי לעצמי: איזה יופי, אולי אני אקנה לי לבית איזו מזרקת מים כזו שתזרום? כרגע הדבר היחיד שזורם אצלי בבית זו הניאגרה.
החלפתי מדיטציה. לא עזר. המוח אמר: "רננה, לא מגיע לך להירפא".
לרגע בטעות נרדמתי והופ! קפצתי בבהלה. מכירים את זה? שנרדמים לשנייה וקופצים? איף, ממה המוח שלי נבהל? אולי הוא קלט שנרדמתי וכאב לו שטוב לי, הזבל.
לפנות בוקר פתחתי את הארון, הסתכלתי על ה-וואבן (כדור הרגעה ממכר שנשמר רק למקרי חירום) ואמרתי לו: "עזוב'תי ממדיטציה, סגור לי ת'שלטר". לקחתי ונשפכתי.
אחרי הלילה נפגשתי עם הפסיכולוגית:
"תגידי, איך אני מציבה למשפחה שלי גבול מבלי להרגיש אשמה?"
"את שמה גבול כלשהו, אומרת שאת לא רוצה לריב אבל הגבול לא נתון לוויכוח וחוזרת על זה כמה פעמים, ברגוע. את צריכה להיות מוכנה לזה שהם ינסו להעליב, להשפיל וישתמשו באשמה כמו נשק. הם לא באמת מתכוונים למילים, הם פשוט רוצים לגרום לך לעשות מה ש*הם* רוצים".
"ואיך אני יודעת שאני בן אדם טוב ומגיע לי להירפא?"
"אני חושבת של-98% מהאנשים מגיע להירפא רק מעצם זה שהם בני אדם בעולם. אבל רננה, שימי לב שאת לא מבטלת הוכחות שאת בן אדם טוב".
"מזתומרת?"
"בטור האחרון שלך כתבת שאת שרה בבתי אבות ומשמחת קשישים בשביל כסף כי זו העבודה שלך ולא בשביל הזכות לשמח אנשים. אז מה? זה עדיין מעשה טוב".
יו! אני יודעת שהיא התכוונה לגרום לי להרגיש בנאדם טוב, אבל כל מה שיכולתי לחשוב זה דאם!!! הפסיכולוגית שלי קוראת את הטורים שלי ב-שווים! אני באורות, יש לי עוד עוקבת!.
סוף סוף התחלתי להרגיש יותר טוב. הטיפול עזר, הריחוק מהמשפחה עושה פלאים וגם החופר מהמדיטציה התחיל לחלחל. כשהוא אומר בפעם העשירית: "זו הזכות שלי מלידה לאהוב את עצמי", אני כבר לא קופצת בבהלה, מקסימום חושבת: טוב, טוב, הבנתי כפרה. לא חייבים להתחיל מאהבה. אפשר להתחיל מלחבב פלוס את רננה?
