עבור רוב האנשים, יציאה לבר, למסעדה או למועדון היא הזדמנות להשתחרר, לפגוש חברים וליהנות. אבל עבור אנשים עם מוגבלות, בילוי שגרתי עלול להפוך למשימה מורכבת: האם יש חניה קרובה? האם אפשר להיכנס עם כיסא גלגלים או הליכון? האם השירותים נגישים? והאם התאורה והרעש יאפשרו בכלל להשתתף בשיחה?
ארבעה אנשים עם מוגבלויות שונות מספרים בשיחה עם שווים על האהבה לחיי הלילה, על המחסומים שהם פוגשים בדרך ועל הדרכים שמצאו כדי לא לוותר על הבילוי.
"בילוי נותן לי שמחה וכיף. אני אוהבת להיפגש עם אנשים. זה אחד הדברים שאני חיה בשבילם", אומרת עמית ברוקמן, בת 21 מתל אביב, כבדת ראייה שמתניידת באמצעות הליכון.
עבור עמית, היציאה מהבית מתחילה הרבה לפני ההגעה לבר או למועדון. "אני מתייעצת עם אמא שלי לאן היא יכולה לקחת אותי. ליד רוב המקומות אין חניה, ואני לא יכולה ללכת הרבה בגלל בעיות שיווי המשקל שלי", היא מספרת. "ברוב המקומות גם אין שירותים נגישים, אז אני מתפנה לפני היציאה מהבית".
גם כשהיא כבר מוצאת מקום שנראה מתאים, לא תמיד אפשר לסמוך על המידע שנמסר לה. "לפעמים אומרים שהמקום נגיש, ואז אני מגיעה ומגלה שיש שלוש מדרגות בכניסה. מדרגה אחת עוד עוזרים לי לעלות, אבל מעל שתי מדרגות כבר אי אפשר לעזור לי לעלות עם ההליכון".
"חברים שלי התגלגלו איתי על הרצפה"
גם יעלה, שמתניידת בכיסא גלגלים ואוהבת את חיי הלילה של תל אביב, מכירה היטב את הבעיה. "הגיע הזמן לדבר על היעדר הנגישות במועדונים", היא אומרת. "בהרבה ברים ומועדונים השירותים נמצאים בקומה למעלה. אני לא יכולה לעלות אליהם".
למרות הקשיים, יעלה מקפידה לצאת למועדונים עם חבריה בערך פעם בשבועיים. מבחינתה, הבילוי הוא חלק חשוב מהחיים והיא לא מוכנה לוותר עליו. אחד הזיכרונות המשמעותיים שלה מחיי הלילה קשור דווקא לנפילה שחוותה במועדון כשהייתה בת 17, לפני יותר משני עשורים.
"נפלתי במועדון ומאוד כאב לי", היא נזכרת. "החברים שלי, מתוך הזדהות, התגלגלו על הרצפה יחד איתי. זה היה מדהים. במקום להפוך את הסצנה למביכה, הם התגלגלו איתי".
לדבריה, החבורה שמלווה אותה עוד מימי התיכון ממשיכה להיות חלק מרכזי מחייה. "אנחנו חבורה של חברי תיכון וכולנו גרים באותו בניין", היא מספרת. גם היום היא מכירה בעלי מועדונים ומארגני מסיבות וחלקם כבר מכירים את ההומור שלה סביב הנפילות. "אם אני שותה, לפעמים אני נופלת", היא אומרת בחיוך.
"כשאני מגיע לבר הזה, אני מרגיש שרואים אותי"
גם בני אלרון, בן 43 מחריש, מכיר את התחושה של בילוי במקום שאינו מתאים לצרכיו. בני, כבד ראייה, מספר שבצעירותו לא תמיד ידע לזהות את הקשיים או לדרוש את ההתאמות הדרושות לו. "בשנות העשרים לחיי לא נתתי ללקות הראייה שלי את המקום שאני נותן לה היום", הוא מספר. "הייתי יוצא עם חברים לברים שלא נגישים לי. אני אפילו לא זוכר אם נהניתי".
עם השנים למד להבין טוב יותר מה מאפשר לו ליהנות מבילוי. אחד הדברים החשובים עבורו הוא התאורה. "בהרבה מקומות אין תאורה מתאימה, גם במסעדות וגם בברים. בברים התופעה מקצינה".
כיום הוא ואשתו נוהגים לבלות בבר קבוע בחריש, שבו מצא לדבריו יחס שונה לחלוטין. "כשעברתי לכאן חיפשתי מקום לצאת אליו וקראתי המלצות על הבר הזה", הוא מספר. "התקשרתי מראש ואמרתי שאני כבד ראייה. אמרו לי: 'אל תדאג, תהיה אשת צוות שתלווה אותך מההתחלה ועד הסוף'".
כשהגיע למקום, חיכתה לו אשת צוות שהציגה את עצמה ושאלה היכן ירצה לשבת. "כשאני מגיע לשם, אני מרגיש שרואים אותי. הם כמו משפחה", הוא אומר.
גם כלב הנחייה שלו, אטלס, מתקבל במקום בברכה. "יש בבר שולחנות שלא נגישים לי מבחינת תאורה, אבל יש לי מקום קבוע. אני מתאם איתם מראש שאני מגיע".
היחס הזה מאפשר לבני לחזור למקום שוב ושוב, לפעמים כמה פעמים בחודש. אבל יש לכך גם מחיר: הבחירה היכן לבלות מצטמצמת מאוד. "לרוב אני בוחר את מקומות הבילוי ולא אשתי", הוא מספר. "כשהיא בוחרת, היא מוודאת איתי שהמקום נגיש. אם אצא לחופשה במקום אחר בארץ, לא אצא לבר. אני לא יודע אם הוא נגיש".
"לפעמים אני חושבת שהבנתי ואז מתברר שלא"
עבור אורפז טאפירו, צעירה כבדת שמיעה מעפולה בשנות העשרים לחייה, האתגר המרכזי בבילוי אינו דווקא מדרגות או חניה, אלא היכולת להשתתף בשיחה. "לברים אני הולכת רק עם בן הזוג שלי. אני לא הולכת עם קבוצה של אנשים", היא מספרת. "גם במסעדות, כשאין תאורה מתאימה וכולם מדברים מהר, קשה לי להבין את השיחה".
התאורה חשובה לה במיוחד כדי שתוכל לראות את פניהם של האנשים שאיתה ולהבין טוב יותר את דבריהם. כשהשיחה מתנהלת במהירות, היא מתקשה לעקוב. "לפעמים עוברים נושא מהר", היא מספרת. "לפעמים אני חושבת שהבנתי ואומרים לי אחר כך כמה לא הבנתי". הקושי הזה עלול להפוך בילוי חברתי, שאמור להיות חוויה משותפת ומהנה, לחוויה של ניתוק מהסובבים.
מעניין לגלות שגם אנשים עם אותה מוגבלות אינם זקוקים בהכרח לאותן התאמות. בני ועמית, למשל, שניהם כבדי ראייה, אבל חווים את הרעש במקומות הבילוי באופן שונה לחלוטין. "כשיש רעש, בעיקר בברים אבל לפעמים גם במסעדות, אני לא שומע את מי שמדבר איתי", מספר בני. "לפעמים אנחנו צועקים אחד לשני ועדיין לא מצליחים לנהל שיחה".
עבור עמית, לעומת זאת, הרעש כלל אינו מפריע. מבחינתה, הוא חלק בלתי נפרד מהאווירה ומההנאה שביציאה.
"בילוי הוא צורך אנושי"
ארבעת המרואיינים מנהלים חיים מלאים ופעילים. עמית עובדת ב"החוויה המתגלגלת", מיזם של עמותת בית הגלגלים. יעלה עוסקת בהרצאות ובכתיבת תוכן. אורפז סיימה לימודי תקשורת חזותית בבית הספר הארצי להנדסאים של הטכניון. בני הוא מורשה לנגישות השירות ומומחה לנגישות טכנולוגית, העוסק בהדרכות ובהרצאות.
אבל כאשר הם רוצים לצאת לבלות, כל אחד מהם נאלץ להתמודד עם מגבלות שמציבים בפניו מקומות הבילוי עצמם: מדרגות, שירותים שאינם נגישים, תאורה לא מתאימה או סביבה רועשת מדי.
הסיפורים שלהם גם ממחישים שנגישות אינה פתרון אחיד שמתאים לכולם. מה שעוזר לאדם אחד עלול שלא להתאים לאחר, ולעיתים דווקא יחס אישי, הקשבה והתאמות פשוטות יכולים לשנות את חוויית הבילוי כולה.
למרות ההבדלים ביניהם, הארבעה מבקשים להעביר מסר משותף: בילוי אינו מותרות השמורות רק למי שאין לו מוגבלות. גם הם רוצים לצאת, לפגוש חברים, לרקוד וליהנות, בלי שכל יציאה מהבית תהפוך למבצע.
