אני עיוורת. כאשר רוב האנשים נכנסים לקלפי להצביע בכוחות עצמם, אולי מתלבטים בפעם האחרונה, ומשלשלים את הפתק למעטפה, אני מצביעה עם מלווה. במשפחה הפכנו את זה לחוויה חיובית. הצבענו ביחד ואז יצאנו לטייל.
חשבתי שזו הפסגה שאפשר להגיע אליה. הרי מלווה שאפשר לסמוך עליו זה לא ברור מאליו. אבל בבחירות 2019 הדברים השתנו. הכריזו על פיילוט שיאפשר לעיוורים להצביע לבד.
על הפיילוט הכריזה מנכ"לית ועדת הבחירות המרכזית דאז, עורכת הדין אורלי עדס. לפיילוט היו שותפים המרכז לעיוור בישראל וחברת אורקם. דיברו על הפיילוט ללא הפסקה ובצדק. הייתה אמורה לקרות מהפיכה.
בהתחלה הייתי מאד סקפטית: איך אצביע לבד? איך אדע מה כתוב על כל פתק? גם לי, כמו לכל אדם בישראל, חשוב להצביע למפלגה שאני רוצה ולא לטעות.
אני לא יודעת מה גרם לי לנסות בסופו של דבר. אני זוכרת שקיבלתי את ההחלטה רק יום לפני יום הבחירות או ביום הבחירות עצמו. אולי עזרה היכרותי עם מי שהיה אז מנכ"ל המרכז לעיוור, נתי ביאליסטוק כהן ז"ל, שעליו סמכתי בעיניים עצומות. אולי כי החברים החליטו לנסות. אולי מתוך סקרנות טהורה.
הפיילוט בוצע במרש"לים, מרכזים רב שירותיים לעיוור, בערים הגדולות. הציבו מכשירי עזר שסייעו לנו העיוורים להצביע לראשונה בכוחות לעצמנו. הבנתי אחר כך שלמכשיר קוראים My Eye והוא של חברת אורקם.
ביום הבחירות באתי בהיסוס לקלפי. נכנסתי מאחורי הפרגוד, למדתי את המערכת והצבעתי בכוחות עצמי. לקח לי בערך 27 דקות.
אני זוכרת שרקדתי ברחבי מרש"ל ירושלים. לא ציפיתי שכל כך אתרגש להצביע לבד. לא ציפיתי שארגיש התעלות כזאת – התעלות שלא הרגשתי בבחירות קודם או אחרי. הייתי עצמאית. הייתי מאחורי הקלפי לבד. לא עוד מלווה שנכנס ומצביע בשמי. לא עוד פתקים שנראים אותו דבר בכתב שאיני מבינה. כאן היו פתקים שהבנתי מעולה. הם סומנו בברקוד. היינו צריכים להצביע על הברקוד עם סוג של עט או מצלמה, איני זוכרת בדיוק. המצלמה הקריאה באיטיות כל פתק. לא פלא שלקח לי כמעט חצי שעה לעשות פעולה שאחרים עושים בכמעט חצי דקה.
אחרי הבחירות גיליתי להפתעתי שהפיילוט נגנז. לא ברור לי מדוע. נכון, הוא ממש לא היה מושלם. היו המון דברים לשפר. אבל אפשר היה לשפר אותם ולהמשיך בתהליך. תגידו, האם אחרי הפעם הראשונה שתינוק נופל בזמן שהוא לומד ללכת מבקשים ממנו להפסיק ללכת? האם אומרים לילד שמנסה לקרוא לא לקרוא כי הוא מתקשה? האם מפטרים על כל טעות במקום עבודה? לא! עובדים על דברים, משפרים אותם ולומדים מטעויות.
אבל לא במקרה הזה. העיוורים חזרו אחורה. אני בטוחה שאנשים יגידו שבחירות יש פעם בכמה שנים, אז מה אני רוצה? יש הרבה דברים שיותר חשוב ודחוף להתעסק בהם שקשורים לזכויות עיוורים. הצלחת של ארגוני העיוורים מלאה עד אפס מקום. גם את זה אני מבינה לחלוטין. אבל לדעתי, היה מאד חשוב לשפר את הפיילוט. לדעתי, עם עבודה נכונה יכולה הייתה להיות לנו דרך להצביע בבחירות באופן עצמאי כאחד האדם.
יש פה חשיבות עקרונית וערכית. אחד המאפיינים הבולטים של בחירות דמוקרטיות הוא שהן חשאיות. אז מדוע זה לא כך עבור עיוורים וכבדי ראייה שמתקשים לקרוא את הפתקים? אני חושבת על אנשים שמצבם אחר משלי. מה עם אלו שאין להם מלווה במשפחה או בין החברים הקרובים שאפשר לסמוך עליו? האם ייתכן שהם לא מוצאים מלווה ולא הולכים להצביע? או גרוע יותר, האם ייתכן שאנשים אומרים שהם רוצים להצביע למפלגה X והמלווה מצביע בשמם למפלגה Y?
בסופו של דבר, הפתק שנשים בקלפי יקבע במידה רבה את העתיד שלנו כאן. אם לא נצביע לבד, תהיה לנו פחות שליטה עליו. חלק מציבור העיוורים, כולל אותי, ירגיש פחות שייך. למרות המורכבות, אני חושבת שמגיע לציבור העיוורים שמישהו ייצא ויאמר מדוע נגנז הפיילוט. תשובה כמו "הוא לא מספיק טוב" אינה מספקת. תראו לי פיילוט שעובד מספיק טוב על הפעם הראשונה. אני לא חושבת שיש כזה.
העניין הוא התהליך. מה עושים כשדברים לא עובדים? האם גונזים או מתקנים? לא ברור לי של מי הייתה ההחלטה לגנוז את המכשירים לקראת הבחירות הבאות בלי להסביר לציבור העיוורים מדוע היא התקבלה. לא העליתי את העניין קודם כי שמעתי שעיוור אחר הגיש בג"ץ בנושא. חשבתי שבג"ץ יסדר את זה אבל זה לא קרה, אז החלטתי לכתוב בתקווה שהכתבה הזו תגיע לאנשים הנכונים.
אז האנשים הנכונים, אם הציוד עדיין קיים, אנא תשקלו להחזיר אותו לקלפיות. יש קצת זמן לעשות כמה שיפוצים ושיפורים. אם הציוד כבר לא קיים, אנא טפלו בנושא כדי שלפחות בבחירות הבאות נוכל להצביע כמו כולם. זו הזכות שלנו.
