בטיסה ללונדון התיישב לידי בחור נחמד. השיחה בינינו התפתחה במהירות להרבה נושאים – אחד מהם היה שפה תקינה. שאלתי אותו איך יכול להיות שכל-כך הרבה אנשים לא מחויבים למשמעות המילים שיוצאות מהפה שלהם? קללות כמו ״אוטיסט״ או ״מפגר״ מאוד מעציבות אדם כמוני עם אוטיזם.
"האם אני לא אדם?", שאלתי. "המוגבלות שלי הופכת אותי לפחות בן-אדם?".
הנציבות לשוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות הגישה בשבוע שעבר בקשה ליושב ראש וועדת הבחירות להורות למתמודדים לכנסת לשמור על שיח מכבד על אנשים עם מוגבלות. איך הגענו למצב הזה שראש הממשלה לועג לגמגום של המתמודד מולו? שנשיא ארה"ב לועג לבעלי מוגבלויות? השיח אמור בכלל להיות "איך אנחנו עוזרים לאנשים עם מוגבלות להשתלב בחברה ואיך מקדמים שוויון?". יחס מכבד צריך להיות ברור מאליו.
איך מרגיש בן-אדם עם אוטיזם ששומע את הקללה "יא אוטיסט!"? אני מרגיש פגוע, אני מרגיש שאני לא חלק מהכלל, שאני לא מספיק טוב להשתלב בחברה.
"היום שלי קשה יותר משלכם"
הרשו לי לספר קצת – כמו שסיפרתי לידידי בטיסה – איך נראים החיים עבורי כאוטיסט. כל יום אני במלחמה עם עצמי האם אני צריך להתקלח למרות שהתקלחתי אתמול? כשאני מתלבש אני צריך להסתכל יותר מארבע פעמים האם אני לבוש בסדר? האם השיער מסודר? האם התגלחתי? אלה דברים שהייתי חייב ללמוד, להבין אותם כל יום מחדש. יום בחיי כנראה קשה יותר מיום של בן אדם נורמטיבי.
הבחור שישב לידי בטיסה אמר לי "האמת לא שמתי לב, גם אני לפעמים מקלל מישהו ככה ולא חשבתי מעולם על המשמעות מאחורי המילים". אוטיסט פשוט לא צריכה להיות מילת גנאי – יש כל כך הרבה מאיתנו שחיים לצדכם. מוגבלות היא לא קללה – מוגבלות היא מה שדוחף אותנו קדימה למרות הקושי הרב.
