מאת סלעית מבטח
אני יכולה לדמיין את אחי האוטיסט באותו מצב כמו איאד אל-חאלאק. בורח, מבוהל, וכשקוראים לו לא עונה, לא עוצר, לא כי הוא לא שומע – כי הוא סגור בבועה שלו. ירייה, אחת, שתיים, שמונה. הלב שלי קופא. רק חסר שהיה לו בטעות גם צבע העור הלא נכון.
כן, זה כנראה לא רלוונטי לירי האומלל הזה שאיאד אל-חאלאק היה אוטיסט. אולי רלוונטי רק ללב שלי שנשבר לרסיסים במחשבות דומות על אחי. לאנשים עם צרכים מיוחדים לא תמיד מרוח על המצח שהם כאלה, אבל לערבים, לאתיופים ולשחורים דווקא כן. אחרת מה הסיבה שהאצבע ביחס אליהם קלה יותר על ההדק?
אני נזהרת מלשפוט. שנים במחיצתו של אח אוטיסט לימדו אותי שלשפוט מבחוץ זה רע. מבטים מחנכים על אח שמתפרץ לפתע במסעדה דחפו לי היטב את המסר הזה לראש. והרי גם כאן בשיפוט עסקינן, שיפוט מהיר וקל מדי.
הסיטואציה במזרח ירושלים, ובפרובינציה המעורבבת שלנו בכלל, רחוקה מלהיות פשוטה. דריכות מתמדת מהפיגוע הבא, מאיפה יגיע האויב ואיך הוא ייראה – מחייבת את כוחות הביטחון, בכוח האינסטינקט הכי חייתי, לתת בו סימנים מהירים. אני עוד זוכרת שכחיילת בגדוד, אי שם בתקופת הפיגועים של תחילת שנות האלפיים, העדפתי להיות בשטחים מאשר להתהלך ברחובות תל אביב. לפחות שם היה נדמה לי שאני יודעת איפה נמצא האויב.
אבל הסימנים האלו הפכו חקוקים מדי. מספיק שיופיע הפרוטוטייפ המסוים, והנה אותה דריכות ותחושת סכנה. ואם רחמנא ליצלן הוא גם ירוץ בניסיון להגן על חייו – הופ, האצבע תלחץ על ההדק.
לאן נעלם נוהל מעצר חשוד שעליו חונכתי וחינכתי? איפה סימני המסוכנות, כמו נשק שמאיים על חיי העומד מנגד? וגם אז, למה יש פה דם אחד שמותר על פני האחר? דמיינו שהיה עומד שם פרוטוטייפ אחר, נגד, אוטיסט אשכנזי, האם גם אז זה היה נגמר בשמונה יריות בחדר האשפה?
המוח האנושי פועל כדי לשרוד, ככה תיכנתה אותנו האבולוציה. יש לנו סכמה בראש שהתעצבה בחינוך של שנים לגבי מיהו האויב, והראש תר בחיפוש אחרי סימנים שיחזקו אותה, משמיט את אלה שמחלישים אותה. שנים של סכסוך הכריחו אותנו לבנות סכמה כזאת מברזל, מוגנת בשכפ”צ, כזו שנשלפת בירייה של שניות.
אבל בכל זאת מותר האדם – וכמו שבתרבות, בחינוך ובשיח בנינו סכמות, סטיגמות ונתנו סימנים ב”אויב”, כך גם ניתן לסדוק אותם. נכון, הם לא ידעו שהוא אוטיסט, אבל גם הוא לא ידע שיש לו ממה לחשוש רק כי נולד עם צבע העור הלא נכון.
ואני תוהה: מי חי בבועת מחשבה לא-סדיקה, מי זה שלא מקשיב למרות זעקות ה”עצור” הרמות – אנחנו או האוטיסטים?
סלעית מבטח היא עורכת עמוד הבית של ynet
