המילים שאמר אתמול אברי גלעד על הפרשות מדבקות של ילדים עם מוגבלות, אפרופו החשש של צוותי חינוך מיוחד להגיע לעבודה בימי הקורונה, לא נולדו בוואקום.
לא. זוהי חוליה נוספת בשרשרת של הדבקה מחשבתית וכתיבתית. מחוללי ההדבקה הם דווקא קרובי משפחתם של הילדים, שבהתבטאויותיהם חסרות הזהירות יצרו ממש רתיעה פיזית מהם והמאיסו אותם על עולם ומלואו.
מהי מילה אם לא המעטפת המחשבתית שבה אנו עוטפים את הזולת? מילה יכולה לעטוף אדם בכבוד, ומילה יכולה להפשיט אדם מכבודו כאדם.
"אוטיסטים מורחים קקי על הקירות". "אוטיזם הוא מגיפה". "אוטיזם זה סרטן" – אלו לא כתובות גרפיטי שיד נעלמה כתבה על קירות בתים בחושך. לא. אלו משפטים שכתבו הורים לאוטיסטים (וגם לילדים אחרים עם מוגבלות) על קירות הפייסבוק שלהם ובטורים בעיתונים לכבוד יום המודעות לאוטיזם. הם היו גאים מאוד במיתוג הזה, העתיקו אותו מקיר לקיר, ועודדו זה את זה להוסיף עוד פרטים ו"לספר לכולם את האמת".
ומהי האמת? שקשה להם, שנמאס להם. שהם רוצים שמישהו ייקח מהם את התסכול הזה וימציא להם מעט פנאי ושלווה.
ובכן, בין שהדברים נכונים ובין שלאו, זה בהחלט העניק להם פורקן נפשי בשעתו. אנחנו, האוטיסטים, חשבנו שהפורקן לכעסם ולתסכוליהם מתגמד מול הדה-הומניזציה שהם עשו לנו. כולנו, גם אוטיסטים, רוצים שיתייחסו לחיוך שלנו, לתחושה של רגע טוב בחברתנו, למאמצים שאנחנו עושים, גם כשאנחנו לא מצליחים "להיות בסדר".
אף אחד לא רוצה שיורידו אותו לדרגת נקבים והפרשות שמעוררים גועל ותסכול. מה שעשו אותם קרובי משפחה שכתבו כך בפייסבוק ובעיתונים הוא לנתק דבר מהקשרו. להפוך אדם שלם לסדרת פעולות ביולוגיות מכניות, שלא תמיד בשליטתו.
אברי גלעד רק הידהד את הדברים שכותבים קרוביהם של אוטיסטים. מי שקרוביו לא אוהבים אותו, לא מעניקים לו כבוד מינימלי כאדם, לא יזכה להגנה כזו מהזולת.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
יש לסיפור הזה סוף, והוא אירוני לחלוטין. אירוניה מרה כזו רק החיים בכבודם ובעצמם יכולים לכתוב.
ההורים שכתבו, וחזרו וכתבו, ושיננו בכל מקום לציבור: "אוטיסטים מורחים קקי על קירות!" "אוטיזם הוא מגיפה", הם אלה שהכי זקוקים לכך שהצוות החינוכי יסכים לטפל בילדיהם גם בזמן הסגר, כחריג לתקנות הקורונה. הם מלכתחילה אמרו זאת. צרחו את זה מקיר לקיר!
אבל אברי והצוותים החינוכיים כבר השתכנעו. תחושת הגועל ניצחה את השכל הישר, ההומניזם ואפילו את החוק. כשאנחנו מעדיפים לפנות למילה רעה, למחשבה לא טובה, ליצר האנוכי ביותר שיש, אין להתפלא על התוצאות.
חיים ומוות ביד הלשון. גורל ילדיכם כרוך בשלכם. והזכות לנהוג בהם בכבוד תמיד נתונה.
