תומר פרת
בשנת 2009 מצאתי את עצמי יושב כפות באזיקים אל חברי ז'ראר יד אל יד, רגל אל רגל. ישבנו על ספסל מתכת קר בתוך משאית אסירים, זינזאנה בעברית.
הנהג הלך לשתות משהו. לפני כן הפעיל את המזגן על אוויר בלבד. פנים המשאית היה עשוי ממתכת בלבד. לא חלקיק פלסטיק לרפואה. הכול צבוע באפור מתכתי נגד חלודה. מעולם לא היינו קרובים כל כך אני וז'ראר כמו ברגעים ההם. לא סבלנו אחד את השני בדרך כלל. אבל בכל זאת היינו חברים. עכשיו נבע מעיין קטן של זיעה בין פרקי הידיים האזוקים שלנו.
האינטימיות הכפויה לא הניבה דבר מלבד משיכות הדדיות של האזיקים ופרצי בכי חנוקים מחזהו הרחב של ז'ראר. אני בכיתי בפנים, כרגיל. בשנים הבאות למדתי לבכות החוצה והגרתי נהרות של דמעות. עכשיו ניסיתי להרגיעו בדברי ניחומים: "לפחות יש לנו אוויר. הנהג בטח יחזור. אנחנו לא אשמים. מה זה מעצר לעומת הנצח?"
"אין לי תחתונים מתחת למכנסיים", הוא השתיק אותי תוך כדי שיעול. "ועוד מעט ייקחו לנו את החגורות. המכנסיים שלי ייפלו בטוח".
"למה אתה אף פעם לא לובש תחתונים?" סיננתי בכעס מהול בחשש כבד.
"לא ידעתי שיעצרו אותנו. מה עשיתי שזה מגיע לי? שירתתי שלוש שנים לעזאזל. תפרתי שמירות בעזה".
"תפרת תפרת יא מטומטם. מתי תבין שזה לא נותן לך חסינות משום דבר? למה בכל פעם שקורה משהו אתה נזכר בתפירות בעזה? תפרת, נלחמת, הקרבת, נפצעת, נהרגת. אתה קבור בהר הרצל. מה זה קשור? אין הערה ליד השם שלך במחשב הממשלתי, 'תפר, נא להתחשב בבחור'". הוא לא ענה, רק ניגב את מה שנזל לו מהאף והעיניים, ואגב כך משך את ידי מעלה כשותף פעיל.
ז'ראר היה עולה ותיק שמעולם לא התערה כהלכה בישראל. חי מהיד לפה. אני הייתי בן הארץ, שמעולם לא התערה כהלכה בישראל. חייתי מהיד לפה. הוא עשה שימוש יתר בעובדת היותו עולה "לארץ המסריחה הזאת", כהגדרתו. לי לא היה תירוץ כזה. שנינו משכנו בעול ושנינו ישבנו כעת לחי אל לחי בתוך משאית אסירים תקנית, נתעבים ונאלחים על נפשנו.
הוא היה אמן, פסל, מאייר. אני הייתי כותב. הוא דאג לסיגריות שלו, אני לכדורים נגד דיכאון שנשארו בבית. כמה זמן נשב במעצר? יש להם כדורים בתיבת העזרה ראשונה? הסוהרים יהיו קשובים? בטח יש נהלי עבודה. חובה לספק לעציר את התרופות שלו.
אין לי ספק שמתחשבים באנשים עם בעיות נפשיות. הם יודעים שאחרי יומיים בלי הכדור, ומתחילות תופעות לוואי איומות. זמזומים באוזניים, זרמים בראש. עצבנות מטורפת. זאת לא מדינת עולם שלישי. בעזה אין לעצירים זכויות ולאף אחד לא אכפת. כשעציר מבקש את התרופות שלו צוחקים עליו, מאיימים עליו, נותנים לו סטירה מצלצלת.
אבל אני שירתתי שלוש שנים. לא תפרתי שמירות בעזה. לוקחים בחשבון דברים כאלה.
פרק ב' – בעוד שבועיים
Facebook
Google+
Twitter
LinkedIn
קראו עוד בשווים
אזהרה: לטיפולים הבאים באוטיזם אין ביסוס מדעי
ניצחון הרוח: חולת ALS עוזרת לנערות בסיכון
