מערכת שווים
עיוור, חירשת, נכה בכיסא גלגלים וסתם זקנה נכנסים לבר. לא, זו לא התחלה של בדיחה שחורה, אלא תיאור די מדויק של חבורת “מספר המקומות מוגבל”, רביעיית סטנדאפיסטים עם מוגבלות שחברו יחד לחוויית סטנדאפ קצת שונה.
עם החבורה נמנים ארבעה סטנדאפיסטים מוכשרים: מישל סבח, הסובל מעיוורון כמעט מלא, תכלת גינס, המתמודדת עם חירשות, דדי (הגולש) גל, נכה מלידה המרותק לכיסא גלגלים, וקנדי אבלסון, שאינה מתמודדת עם מוגבלות פיזית ומוגדרת כ”זקנה” של החבורה וכבעלת קשיי שפה, לאור העובדה שעלתה לארץ מארה”ב לפני זמן לא רב.
צפו בסטנדאפיסט העיוור בפעולה
הקבוצה מופיעה במועדוני סטנדאפ ובהופעות פרטיות באוניברסיטאות, בבתים, במועדוני לילה, ובעצם בכל מקום בו הם יכולים לשתף את נקודת המבט המצחיקה שלהם על העולם. אגב, מעבר להופעה כקבוצה כולם סטנדאפיסטים המופיעים באופן עצמאי.
“כשהתחלתי להופיע לפני כשנתיים פגשתי את תכלת ושמעתי ממנה שהיא מדברת בהופעה על החירשות”, מספר מישל, מי שיזם את החיבור הלא שגרתי בתחילת הדרך. “אני דיברתי על עיוורון, והיה לי ברור שיום אחד נופיע יחד במופע משותף. מאוחר יותר שמעתי גם על דדי גל, שצוחק גם הוא על הנכות שלו, וזה פשוט התחבר כמו פאזל.
“אבל פאזל של שלושה חלקים זה לא פאזל”, הוא מוסיף, “חייבים לפחות ארבע פינות. אז צירפתי גם את קנדי, שיש לה ניסיון יותר מלכולנו יחד בסטנדאפ, ושעזרה לי המון בתחילת דרכי”.
מישל, רווק בן 38 המתגורר באשדוד, עובד לפרנסתו כמתכנת בחברת סטארט אפ. לפני שנתיים הוא התחיל להופיע עם קטעים קצרים על חוויותיו כאדם לקוי ראייה. בהמשך גיבש עוד ועוד חומרים ויצא במופע משלו. כיום, במסגרת המופע המשותף, כל אחד מהחבורה עולה לבמה להופעה קצרה בת רבע שעה. “בהתחלה היה לי פחד במה. עכשיו, 130 הופעות אחרי, התגברתי עליו”, אומר מישל בחיוך.
איזה תגובות אתה מקבל על המופע?
“בדרך כלל מגיע קהל שמכיר כבר את הנושא ומאוד נהנה. אבל לפעמים יש קהל בריא שלא אוהב שאנחנו צוחקים על המגבלות שלנו”.
מה מבחינתך יהיה הישג שלך כסטנדאפיסט?
“שיגידו לי שהצחקתי את הקהל. אני לא בא להעביר מסר, אני בא להצחיק. זאת המטרה שלי. ואני בא להתגבר על המכשול הזה, שאנשים מסתכלים עליי בהתחלה ולא נעים להם לצחוק”.
יש משהו שהיית רוצה לשנות במופע שלך?
“מאוד הייתי רוצה לתקשר עם הקהל, כמו שעושים סטנדאפיסטים אחרים, אבל מטבע הדברים זה קשה כי אני לא רואה את הקהל. אבל אני לא מוותר ומנסה לפתח דרך משלי לעשות את זה. הייתי רוצה להגיע לקמצוץ ממה שרועי לוי עושה כשהוא מתקשר עם הקהל שלו”.
קנדי אבלסון אמנם רק בת 61, אבל לצורך חיבור הפאזל מוגדרת כ”זקנת החבורה”. היא קנדית במקור, שהתגוררה בארץ בשנות השבעים והיגרה לאחר מכן לאירופה ובהמשך לארה”ב. את דרכה בסטנדאפ החלה בניהול קומדי בר במונטריאול, וכעבור שנה החליטה לנסות את מזלה ועלתה בעצמה על הבמה, שם נדבקה בחיידק. כעבור שנה בקנדה שמה פעמיה ללוס אנג’לס והחלה לחרוש עם מופעי הסטנדאפ שלה את ארה”ב לאורך ולרוחב.
איך הגעת חזרה לישראל?
“בשלב כלשהו בחיים התחתנתי עם יהודי ממוצא בריטי, שלא התחבר לארה”ב. הוא ביקש ממני שנעזוב, ומשם הגענו לישראל. אנחנו מאוד מרוצים פה, ולמרות שמגבלת השפה גורמת לי להתחיל בעצם מחדש עם הסטנדאפ שלי, זה עדיין כיף לי”.
אנשים לא שואלים אותך מה הקשר שלך לחבורה?
“אני תמיד אומרת שככל שמזדקנים רואים פחות טוב, שומעים פחות טוב, ובסוף גומרים על כיסא גלגלים”.
את תקן הצעירה המגניבה של החבורה תופסת בקלות תכלת גינס. היא בת 35, מתגוררת בדרום תל אביב וחיה בזוגיות עם חבר שבונה גיטרות. “הלוחש לעצים”, כהגדרתה. לסטנדאפ הגיעה לפני שלוש שנים. ארז דה דרזנר, הדייר לקוי השמיעה מ”האח הגדול”, כתב לה אז: “תכלת, אני הולך לתוכנית ‘צחוק מעבודה’, את אוהבת צחוקים, בואי לראות”.
“הלכתי לצפות בצילומים”, היא מספרת. “ראיתי את החומרים שנכתבו עבורו, וחשבתי לעצמי שגם אני יכולה לכתוב כמוהם, אם לא יותר טוב. בדיוק באותה תקופה אמרו לי שבעתיד אני אתחרש סופית, אז הכתיבה הפכה לסוג של מפלט מהידיעה המרה.
“אחרי חודש היה חנוכה, וחשבתי לעצמי, חג הנסים, משהו טוב חייב לקרות. נזכרתי שלפני כמה שנים הייתי במופע מונגש לחירשים ולכבדי שמיעה, שהופיעו בו דובדבני וקובץ’. חיפשתי אותם בפייסבוק, כתבתי לדובדבני, והוא נתן לי שמות של שני חברים. כתבתי לאחד מהם, הסטנדאפיסט דניאל כהן, והוא הסכים לעזור לי ללא תמורה. היינו נפגשים פעם בשבוע לעבוד על טקסטים. הוא היה נקודת האור שלי באותה תקופה. למדתי ממנו המון.
“ואז פשוט עליתי לבמה פתוחה בקאמל קומדי קלאב. קפצתי למים העמוקים. בן זיידל והסטנדאפיסט רועי לוי, שמנהלים את המקום, האמינו בי ועזרו לי מאוד, ופתאום שמתי לב שאני מצליחה להתמיד. הבנתי שממש כיף לי על הבמה”.
מה את עושה בימים אלה?
“אני כותבת תוכן, ועוד מעט יוצאת לדרך עצמאית ואפנה זמן להרצאות וסטנדאפ. כבר עכשיו אני מעבירה הרצאות בבתי ספר על התמודדות עם התחרשות בעזרת הומור, והילדים ממש עפים על זה. הם אוהבים לעלות אחרי ההרצאה לבמה ולשאול שאלות. אני מרגישה שאני משנה את היחס לכבדי שמיעה וחירשים בכיתות מעורבות, ומשהו בהם משתנה לטובה. פעם ילד אחד על הבמה ריגש אותי מאוד כששאל אם באמת יום אחד אתחרש”.
החוליה הרביעית בחבורה הוא דדי “הגולש” גל, נכה המרותק לכיסא גלגלים. “אני לא נכה מצבא ולא מתאונה, אני נכה מלידה, שזאת הנכות הכי מעפנה שיש”, הוא אומר בצחוק. “זה כמו קלף 2 תלתן, כמו ג’לי מנטה, כמו שקדי מרק”.
הוא רווק בן 45 ומתגורר ביפו. לסטנדאפ הגיע מזמן, עוד בשנות התשעים, וצבר ותק במועדונים הגדולים. “במופע אני מביא דברים שקשורים לנכות שלי, אבל לא רק”, הוא מספר. “מעבר לנכות שלי אני בן אדם כמו כולם, ואני מתעסק במה שקורה לכולנו, לא רק לי”.
מה התגובות של הקהל?
“זה משתנה. הרוב צוחקים, אבל יש כאלה שנתונים קצת בבלבול ובהלם. אבל בסך הכל יש תגובות חיוביות. דווקא הקהל הבריא מתעניין יותר בנושא, וקהל של נכים משתעמם ממנו יחסית”.
מי הקומיקאים שהכי השפיעו עליך?
“הראשון היה נאור ציון והפינוקיו שלו. בגללו כל הופעה שלי בתחילת הקריירה נראתה כמו מרתון תוכניות של החינוכית. הבדיחה הראשונה שלי אי פעם על במה, בקאמל קומדי קלאב הישן, הייתה שפרפר נחמד זו לא תוכנית לילדים כי על ההתחלה רואים פרפרית עם קשית, מוצצת. השני שהשפיע הוא שחר חסון, שאיתו כתבתי במשך שנתיים ובזכותו מצאתי את החיבור בין נכות לנונסנס, דבר שהקפיץ את ההופעה בכמה דרגות”.
לחבורה אין עדיין לוח זמני הופעות סגור, ולכן כל מי שרוצה להתעדכן בתאריך ההופעה הבאה מוזמן להיכנס לעמוד הפייסבוק שלהם.
