שי טרייטל
עד כמה קשה מצבם של ישראלים הנאלצים להתקיים מקצבת נכות, ניתן ללמוד מסיפורו של עוזי מועלם. מועלם, הלום קרב בן 47 מפתח תקווה, החל לאחרונה בקמפיין מימון המונים עבור מסיבת בר מצווה לבנו היחיד, מכיוון שלדבריו אין ביכולתו לממן אותה.
במשך שנים ארוכות – מספר מועלם – הוא סובל מפוסט טראומה עקב שירותו הצבאי במג"ב. זו התפתחה עם הזמן למגוון בעיות נפשיות וכן לתשישות כרונית ופיברומיאלגיה (דאבת השרירים). לדבריו, הוא נאלץ להתקיים מקצבת נכות של 75%, כאשר גם בת זוגו, נכה אף היא, מוסיפה להכנסת המשפחה את קצבת הנכות שלה. השניים אינם עובדים.
למועלם ולבת זוגו ילד אחד, איתי, שהשנה הגיע במזל טוב למצוות. הבעיה היא שלדברי ההורים הם לא מסוגלים להשיג את התקציב הנדרש כדי לחגוג לו בר מצווה, אפילו באירוע קטן וסמלי. לשם כך פתח האב לאחרונה בקמפיין מימון המונים באתר giveback, שמטרתו לגייס 15 אלף שקל עבור קיום חגיגה צנועה לבן.
עוזי, איך הכל התחיל?
"בשנת 1989, ימי האינתיפאדה הראשונה, הייתי לוחם. ראיתי חברים נהרגים לידי, אבל סיימתי את השירות כשאני מרגיש בריא לחלוטין. השנים חלפו. הספקתי ללמוד את תחום המכירות, להקים חנות קטנה לציוד משרדי, ופתאום, בלי כל התראה, בשנת 2000 הכל השתנה".
מועלם חווה לדבריו פוסט טראומה חריפה. מסתבר שכל השנים הדחיק את החוויות המסויטות שעבר. הכל צף למעלה. "הרגשתי שאני לא מתפקד", הוא מספר. "עברתי חלומות והזיות. מראות קשים. הפסקתי לאכול. לא הצלחתי לקום. חודשים לא יצאתי מהבית. זה להיות סמרטוט".
עוזי מועלם פונה לעזרת הציבור:
https://youtu.be/bSkpH9cBpPs
החברה – הוא אומר – לא יודעת איך להתמודד מול הלם הקרב, שהוא פגיעה נפשית אכזרית. "אנחנו כאילו נראים בסדר, אבל אף אחד לא יודע מה אנחנו מרגישים בלב. ברגע שאתה ישן, חושבים שאתה עצלן. למעשה, הריכוז שואף לאפס. הראש תמיד במחשבות שליליות. המון פוביות, דיכאון ופאניקות. אם אני מצליח לעשות ביום סידור או שניים, אני לוחץ לעצמי את היד".
בכנות רבה הוא מתאר חיים שנעים בין טיפולים פסיכולוגיים לכדורים שונים. בנו הצעיר, הוא מספר, נאלץ לגלות בגרות, אך לא תמיד מבין את הקשיים.
איך איתי מגיב למצבך?
"הוא רואה שאבא הולך ומדבר. אתה נראה לו תקין לחלוטין, אז למה שלא תצא לעבוד ותביא כסף? הוא חושב שאבא נהנה לשכב ולהיות מול המחשב. קשה לו. הוא חולם על אבא שעובד, שמתפקד, שמטיילים איתו בסופי שבוע. אני, תן לי את הלבד שלי. בפוסט טראומה אתה מרגיש הכי מוגן בבית".
מועלם מתאר את איתי כילד נבון, תלמיד מוצלח ומקובל בחברה. כזה שמצליח להתגבר על הקשיים המורכבים בבית ולחיות, על אף הכל, חיים נורמטיביים. "אני רוצה לא לבייש את איתי. זה כואב לי מאוד. כמו שהוא הוזמן לחבריו למסיבות באולמות, אני מציאותי ובסך הכל רוצה לאפשר לו לחגוג בצניעות עם ילדי הכיתה ולציין את הגעתו למצוות".
את התסכול שנצבר אצלו הוא מפנה בעיקר למדינה ולממשלה. "הנכים פה בישראל זה גזע מאוד נחות. עושים מאיתנו צחוק, לא מתייחסים אלינו בצורה רצינית. מתייחסים לנכים כמטומטמים. כל פעם עושים עוד ועדה ועוד צחוק. הרי מדובר פה ב-250 אלף נכים. בנימין נתניהו הוא קפיטליסט. הוא לא אוהב נכים. איך הוא מצפה שאחיה מ-2,400 שקל בחודש? כל דבר שניסו לעשות אחרים, ביבי לא רוצה לתת. אני לא מאמין גם ליוזמה של ביטן. זה יבוטל, זה לא יילך".
איך הקושי הכלכלי מתבטא בחיי היום יום שלכם?
"אנחנו גרים בשכירות ומתקיימים מהקצבאות. ההלוואות של הבנק תופחות ואנחנו ממש חסומים. המצב מייאש. בתור נכה, אני למשל לא מדליק מזגן. יש לי מזגנים של בעלת הדירה כאן, אבל אני לא משתמש. גם ככה בתור נכים אנחנו עוברים סבל. אנחנו לא צריכים רק לקבל את הקצבה המינימלית שנלחמים עליה, כי הרי אנחנו נזקקים לדברים מיוחדים מעבר לזה. רשמו לי למשל תרופה נגד כאבים שעולה 350 שקל לחודש. אני לא קונה אותה.
"אני גם בא בטענות לציבור הרחב שלא תומך מספיק. יש לך כל מיני מצעדים, כמו אלאור אזריה ומצעד הגאווה, ואנשים מצטרפים בהמוניהם. זה מרגיז אותי. מדברים על הלב היהודי הרחמן, אבל אנחנו לא זוכים לקבל את התמיכה. כנראה שמי שאינו נכה לא יכול להבין זאת".
לפני כשבוע היה לו רגע של נחת כשאיתי עלה לתורה. המשפחה הסתדרה איכשהו בעזרת אנשים טובים שהכירו את הסיפור מהרשת. "אני מתרגש מאוד ומודה מכל הלב לאנשים שפותחים את הלב ומכניסים את היד לכיס".
בימים הספורים שנותרו לקמפיין מימון ההמונים הוא מקווה להגיע לסכום שהציב לעצמו, ואז – הוא אומר – "אני אוכל סוף סוף לשמוח ולהתרגש עם איתי בחגיגה שלו".
