ליהי צוברי
זהו, החלטתי. אני צריכה למצוא עוד עבודה. הכתיבה לא מכניסה מספיק, ועל קצבת הנכות המהוללת כבר שמעתם. צריכה עוד פרנסה. לא מוכנה להיות ענייה ונזקקת.
כמו מהשמיים, התקשרו אליי בשבוע שעבר מחברה פרטית המתמחה בשילוב עובדים עם מוגבלויות. בשנייה הראשונה התעורר בי השד הקטן: “אני אלך לעבוד בחברה כזו? למה, אני לא יכולה להשתלב בשוק החופשי לבד?”
מצד שני, לא יכולתי להתכחש לזה שהכנסה נוספת תעזור לי מאוד, ושיהיה לי קשה למצוא עבודה ראויה בזמן הלימודים. בכל זאת, יש לי איזו מגבלה מוטורית קטנה.
בעוד הלבטים הללו מנקרים בי, ואיתם התרגשות כללית על המחשבה שאני עושה צעד נוסף ממשי לקראת יציאה לעצמאות, הלכתי לראיון. מהרגע שנכנסתי, ידעתי שהייתי צריכה לוותר על הרעיון. אכן, כל מה שיכול היה להיהרס, נהרס.
כשנכנסתי למשרד הקטן רציתי לסגור את הדלת. נסעתי הצידה, ונתקעתי בקיר ובשולחן. רושם ראשוני לא מעורר התרשמות במיוחד. אתם מכירים את זה שמתוך רצון להיראות קלילים זורקים בדיחות לאוויר ויוצאים טמבלים? יופי, כי זה בדיוק מה שקרה לי. כשניסיתי להסביר למראיינת למה אני מתקשה להחנות את הכיסא שלי מול השולחן, אמרתי ש”אני הסיבה שאסור לתת לנשים רישיון”. זה לא הצחיק אותה.
ואז היא התחילה להסביר לי על מהות התפקיד, ועל כך שבעבודה במוקד טלפוני צריך לקחת בחשבון שלא כל הלקוחות יהיו סבלניים ונחמדים, בלשון המעטה. היא נתנה פירוט של טכניקות שאיתן אפשר להתמודד עם הקושי, ואני בתמימותי שאלתי אם לפעמים לא יותר נכון לומר ללקוחות שמולם אדם עם מגבלה, כדי להוריד את האנטגוניזם. בתגובה היא ענתה שהיא לא חשבה על זה אף פעם מהזווית הזו. מבחינתי, או שהיא ניסתה להיות נחמדה, או שהיא חשבה שאין טעם לענות על שאלה מטופשת.
בהמשך הראיון הייתי צריכה לעבור סימולציה מול מחשב. תארו לכם אותי יושבת בצד שמאל של השולחן, המסך בצד ימין, והמקלדת אלוהים יודע איפה. אני מנסה לקרב אותם אליי ללא הצלחה, עד שהמראיינת הציעה את עזרתה, גם ללא הועיל. “לכל הרוחות, זה לא אמור להיות נגיש?” עברה בראשי המחשבה.
בשלב זה הבנתי שאת הראיון הזה כבר אי אפשר להציל. ניסיתי ככל האפשר להפגין קור רוח וכישורים ורבאליים, שאולי יסתירו את המבוכה, אבל הכל כבר היה בתהליך שקיעה. רק לא ידעתי שהשיא עוד לפניי.
אחרי זה היא שאלה אם אני רואה מה שכתוב על המסך. בכנות, לא יכולתי אפילו להבחין בין התיקיות. מהלחץ והניסטגמוס שלי (ריצוד בעיניים), שהלך והחמיר באותו רגע, גימגמתי לה שלא. ביקשתי ממנה להגדיל את המסך באחוזים. למרבה הצער, יום לפני הראיון הוחלפה החגורה של הכיסא שלי לחגורה גדולה ורחבה יותר. היתרון הנהדר הוא שהחגורה עושה עבודה של מחטב, שמחה גדולה לכל אישה. החיסרון, לעומת זאת, הוא שלא הצלחתי להתכופף לעבר המסך. ניסיתי בידיים רועדות לפתוח את החגורה, ולמרבה הבושה המראיינת שוב הציעה את עזרתה. מה אכפת לי, אני גם ככה בתחתית. יותר נמוך אי אפשר לרדת.
בתום כשעה וחצי של ראיון מדשדש עד כאוטי, המראיינת ניסתה לעודד אותי שהיו לה כבר גרועים יותר. שדווקא באמצעות ההתמודדות עם המבוכה והכנות שלי הצלחתי להביא את עצמי לידי ביטוי.
הראיון הזה ישב לי בראש עוד שעות רבות אחר כך. פתאום הבנתי עד כמה בתנאים לא אופטימליים, המוגבלות שלי יוצאת החוצה, וכמה הבית שלי, שעד עכשיו ראיתי אותו כלא נגיש בכלל, הוא הכי נגיש ומתאים שיש עבורי. כשאני בתוכו, הוא מאפשר לי לצאת מתוך המגבלה כמעט לגמרי.
כנראה שמקום העבודה הכי טוב בשבילי הוא הבית. יש לי מקום חניה נוח ליד השולחן, והקפה תמיד בהישג יד. אז אולי אני לא אהיה מרכזנית מצטיינת, אבל מה שבטוח, אני כותבת.
