אוטיסטים רבים פוחדים מכך שייעצרו ואף יועמדו לדין בגין התנהגות שסוטה מהנורמה, ובצדק הם פוחדים.
התנהגויות רבות שהן בעצם התמודדות עם קשיים חושיים-תחושתיים-רגשיים נתפסות כמטרד. מעשים של אוטיסטים שנובעים מחוסר הבנה של סיטואציה חברתית – עלולים לגבול בפלילי בעין המתבונן, במיוחד כשהם מנותקים מהקשרם. עלית במעלית ושלחת יד למרקם מעניין של מעיל? עבירה, אם “מחוברת” למעיל אישה. שיתפת דוא״ל עם תוכן פוגעני כי חשבת שהוא מוזר ומבדח? עבירה.
החוק לא בהכרח מרחם. האם אתה יודע שעשית את המעשה? כן. האם היית מודע לכך שזה יכול להיתפס כפוגעני? לא בדיוק, אדוני השופט. לא חשבתי שזו תהיה התגובה. אני אוטיסט. רגע אחד: זה אומר שיש לך פיגור? לא, האינטליגנציה שלי נחשבת תקינה. פסיכיאטר בדק אותך וקבע שהיית פסיכוטי בעת ביצוע המעשה? לא, הוא קבע שאני מבדיל היטב בין מציאות לדמיון, בין טוב לרע. אני לא פסיכופת, אדוני השופט.
אז תן לי סיבה אחת טובה למה לא להרשיע אותך? אני לא יכול, כבודו. אין סעיף בחוק שמגן עליי כאוטיסט. המחוקק עדיין לא מצא דרך להפריד בין מי שיש לו בעיה אמיתית לבין מי שמתחזה לכזה. אני לגמרי תלוי בך. במה שאתה יודע, במה שאתה מבין, בפרשנות שתיתן לחוק הקיים.
קללת הנכות השקופה
הערעור הפלילי 9197\18: פלוני נ׳ מדינת ישראל הוא מקרה שובר לב ומפחיד בצורה קיצונית. על כפות המאזניים – נער אוטיסט, האקר מתוחכם (זכה לכינוי “ההאקר מאשקלון”), שהורשע בבית המשפט המחוזי באישומים חמורים: סחיטה באיומים, התחזות, תקיפת שוטר, פרסום תועבה וחדירה למחשב לצורך ביצוע פשע.
הנער הודה במעשים ואף הסביר לחוקרים כיצד הסתיר אותם מהוריו. הוא נבדק על ידי מומחים שונים פעמים רבות. פעם הביע צער על מעשיו וטען שהם היו “כמו משחק” אבל אסורים, פעם טען שמעשיו טובים ושהוא מתכוון להמשיך ולבצע אותם “כדי לעשות לאנשים כיף”. מה עבר בראשו כשטען פעם כך ופעם אחרת? האם היה מסוגל להבין את חומרת מצבו המשפטי? האם ייתכן שנפלו פגמים בחקירתו למרות שהחוקרים ידעו שהוא אוטיסט, ולכן יש פערים כה גדולים בין הגרסאות השונות שסיפק?
בכל מקרה, כל המומחים מטעם התביעה הגיעו לאותה מסקנה: הנער מבין את מעשיו, מבין שהם אסורים, כשיר לעמוד לדין. הטענות לגבי פגמים בחקירה נבדקו, ונטען שהנער לא סובל מליקוי שכלי ולכן לא נזקק לחוקר מיוחד. מכאן, שגם דבריו בחקירה – קבילים.
דווקא בשל חשיבות החקירה במשטרה והגרסה המתקבלת בה, אני מוצא לנכון להעיר שאין הנגשה מספיק טובה ומתאימה לאוטיסטים בנושא. זו הקללה של “נכות שקופה”: האדם נתפס כתבוני, כמודע, ואין איש יודע כיצד המידע מעובד בראשו, למעט הברור מאליו: מבחינה נוירולוגית, עיבוד המידע נעשה בצורה שונה. לכן, אין די בהנגשה שהמשטרה מספקת, שאולי נגועה אף היא בתפיסה סטריאוטיפית.
כדי להתמודד עם הבעיה, עורך דינו של הנאשם בחר בקו ההגנה הבא: מכיוון שאין סעיף חוק שעוסק ספציפית באוטיזם, אנחנו טוענים שאוטיזם הוא סוג של מחלת נפש. זו לא אבחנה רפואית, כי בעולם ה”אמיתי” אוטיזם לא מוגדר כמחלת נפש, אבל אנחנו מבקשים שמבחינה משפטית אוטיזם יוכר כמחלת נפש במקרה הזה. מעין מחלה שהיא כמו מחלת נפש, או גורמת למחלת נפש.
כך ניתן יהיה לומר שהנער אכן מבדיל באופן כללי בין טוב לרע, מותר ואסור, אבל לא היה מודע לנסיבות המעשה שעשה ולתוצאות האפשריות, וזאת למרות שלא היה במצב פסיכוטי. לאוטיזם, מסתבר, יש לפעמים גם השפעה חיובית על יכולתו של הנאשם לגבש מודעות והבנה.
המחוזי פסק, העליון ביטל
כל זה, קיוו בהגנה, יאפשר לבית המשפט להקל: מזיכוי הנער ועד לעונש מופחת. לפיכך, מומחי ההגנה טענו ש”הפרעה אוטיסטית היא הפרעה פסיכיאטרית מובהקת שפוגעת ברוחו של הלוקה בה”, ותיארו אוטיסטים כנטולי אמפתיה אנושית בסיסית: “הליקוי האוטיסטי גרם לכך שהמערער אינו מסוגל להבין את השפעת מעשיו על הקורבנות והוא לא מצא בהם פסול״, וגם: “חוסר שיפוט שקיים בהפרעה האוטיסטית הוא חמור ביותר והוא שווה לחלוטין לאותו חוסר שיפוט בהיותו בן אדם במצב פסיכוטי”.
בית המשפט המחוזי קיבל את טענת ההגנה וקבע כי הוא “מקבל את טענת הסניגור כי… יש להתייחס לאוטיזם כאל מחלת נפש”, אבל אף כי “אוטיזם כשלעצמו הוא מחלת נפש, אין בו כדי לפטור באופן אוטומטי מאחריות פלילית”. הגדרת אוטיזם כמחלת נפש הייתה אמורה לשרת את הפרשה הספציפית הזו כהגדרה משפטית ולא רפואית, מבלי שיהיו לה השלכות על “העולם האמיתי”, אבל בערעור בית המשפט העליון לא היה מוכן לשתף פעולה עם קו ההגנה הזה, שפוגע בזכות החוקתית לכבוד של ציבור גדול של אנשים – כלל האוטיסטים בארץ.
בית המשפט העליון, שהותיר את ההרשעה על כנה, חש בחומרת הנזק שפסיקה תקדימית זו עלולה לגרום והתייחס אליה במלים הבאות: “שגגה שנפלה תחת ידו של בית משפט קמא [בית המשפט המחוזי] שעה שקבע כי אוטיזם מהווה ‘מחלת נפש'”. בית המשפט התחשב באבחון של הנער כאוטיסט כנסיבות מקלות לעונש וגזר עליו שבע שנות מאסר במקום עשר, אבל לא זיכה אותו כי העבירות שבהן הואשם הן רבות וחמורות.
לבי עם המשפחה שוודאי קיוותה לפסק דין אחר, מקל יותר. אני משער שהם חושבים שבמקרה זה הדין איננו צודק. כולי תקווה שבית המשפט ימליץ גם על תוכנית שיקום לנער, כדי שלא ימעד לעשייה דומה בעתיד.
המצב איננו פשוט. מצד אחד אולי צריך לשמוח על כך שבמקרה מסוים אוטיסט יהיה זכאי להגנת אי השפיות. מצד שני, כשאנחנו מסתמכים על פרשנות לחקיקה קיימת, הדרך לזיכוי או להקלה בעונש כוללת כנראה חולייה נוספת, שאני חש אי נוחות רבה ממנה: לא די בכך שאדם הוא אוטיסט, הוא צריך להיות מוגדר גם כחולה נפש.
שוחחתי עם עו”ד דורון ברקת והוא הסביר לי שהגנת אי השפיות יכולה לכלול אוטיזם, כי היא רחבה למדי. היא לא מדברת דווקא על אדם שהוא מתמודד נפש אלא על מחלה “שפגעה ברוחו של אדם” או על מי שיש “ליקוי בכושרו השכלי”.
לנתק את הקשר בין אוטיזם לקרימינליות
ישנן הגנות נוספות שאוטיסט יכול להיעזר בהן, אף כי הן לא מגנות ספציפית על אוטיסטים. למשל, הגנת אוטומטיזם, “הגנת היעדר שליטה”, שמשתמשים בה בדרך כלל במקרה של ליקוי גופני (אדם עם מוגבלות שנגע בזולתו בגלל רעידות בידיים, או אדם שאיים על זולתו בשל טורט), אבל יכולה להתאים גם לחלק מהמקרים בהם מעורבים אוטיסטים. אפשרות נוספת היא הגנת טעות במצב דברים. ייתכן שבחלק מהמקרים נאשם אוטיסט ידמה את המצב באופן שונה ממה שהוא באמת בשל הקושי לפענח סיטואציות חברתיות, ואז ניתן להשתמש בהגנה הזו.
אני מבין בשכלי שכך רואה המערכת המשפטית – התביעה, ההגנה והשופט – את הנאשם. הדקדוק הפנימי של שפת המערכת מאפשר להחליף “אוטיזם” ב”מחלת נפש” ואמות הספים של בית המשפט לא תרעדנה. אבל לבם של אוטיסטים רבים ירעד. הסמנטיקה הזו דורכת לנו על פחדים קמאיים משיפוט והוצאה לפועל של אנשים בורים וחשוכים.
לא לחינם עמלה הקהילה האוטיסטית העולמית לנתק את הקשר הסטריאוטיפי בין אוטיזם לקרימינליות, שנולד מפחדים קמאיים. השימוש בנוסחה “אוטיזם = מחלת נפש = פטור מאחריות פלילית בנסיבות מסוימות” הוא חרב פיפיות. הוא אולי היה מזכה את הפרט הספציפי הזה (“ההאקר מאשקלון”) מאימת העונש, אבל כתקדים הוא היה דן את הכלל האוטיסטי לסבל רב. לכן, אני מודה לשופטי בית המשפט העליון: ענת ברון, ג’ורג’ קרא ואלכס שטיין, שתיקנו את קביעתו של בית המשפט המחוזי ושלחו מסר צלול וברור לחברה: אוטיזם איננו מחלת נפש.
איל שחל, אוטיסט בן 18.5, הוא סטודנט למשפט ציבורי באוניברסיטה הפתוחה
