מנכ”ל משרד הבריאות, משה בר סימן טוב, ביטל את החריגה ההומנית שניתנה לילדים עם מוגבלויות: לנסוע בספארי ולראות מבעד לחלון המכונית בשטח האפריקני: קרנפים, זברות, ראמי נבל וסהרה, צביי תומפסון והיפופוטמים. הסיבה, כך הוא מסביר, בריאותית.
אותו מנכ”ל לא ביטל את הזכות להתפלל ליד הכותל. הסיבה, כך אני מנחש, היא פוליטית. בשביל דת מוכנים להתפשר על עיקרון השוויון. אז שתהיה חריגה ויהיו שווים ולא שווים.
כן, אני מותח קו ישר בין השניים: גם הסיור במכונית וגם התפילה ליד הכותל נעשו בהרשמה מוקדמת ובאישור. בעצם, יש למדינה שליטה על ההיקף ומשך הזמן של החריגה.
תאמרו: הכותל הוא סמל! הוא מקום פיזי אבל גם רוחני, הוא מגלם בתוכו היסטוריה של עם, תפילות, מאוויים, טקסים…איך אתה משווה?
אענה: ניצחתם אותי בזה. לקבוצה של אנשים עם מוגבלויות, קטנה ונטולת כוח פוליטי וחברתי, אין שום יכולת לשכנע ציבורים רחבים בחשיבותו של מקום מסוים כפי שיש לממסד הדתי לדורותיו.
מה לי כי אלין על הפקיד מקבל ההחלטות, כשאלפי שנות היסטוריה צרובות בתודעתו, אבל מעולם לא שמע שגם ילדים שלא מדברים מתפללים בתוך הלב. הספארי הוא כמו הכותל שלהם.
אלוהיהם של הילדים עם המוגבלויות, במיוחד אלה שאינם מדברים, נמצא בטבע כולו. גרמי הטבע ויצורי הטבע: שמיים וארץ, פרחים, בעלי חיים, ממלאים את לבם בשמחה, מעניקים לגופם הקטן מרגוע.
אני מכיר את אלוהיי. אני מדבר איתו מגיל צעיר, אבל רוב הזמן – בלב. שפתיי נעות וקולי לא יישמע. פעם אחת, בשחזור של אוהל מועד בתמנע, עמדתי, ילד אוטיסט קטן שלא מדבר, וצרחתי בכל כוחי: קוקוריקו! כי הכרתי היטב את הסיפור על הצדיק הכפרי. זה מה שיצא מהפה. צרחתי, ובכיתי. אמא, סבתא, והאישה האחראית, בכו אתי.
אני גאה לומר שאני ילד ספארי. הביקור השבועי בספארי היה מרגעי השיא של השבוע שלי. גיבורי ילדותי היו יוסי הפיל, טיפוס של מתבגר סוער, וקרנמטה הקרנפית שהייתה כמו הדודה העדינה והחמה שלא נולדו לה ילדים, שישנה בלא מעט משפחות. הערצתי את הזאבה תלתן שהיו לה רק שלוש רגליים ותיפקדה נפלא. זכיתי ללוות את גידולה של בר הבכרה (בת גמלים צעירה) שנקראה על שם הדוגמנית. יום ההולדת הנחמד והמשמעותי ביותר שלי נערך בספארי. הרגע בו חילקנו אוכל לחיות בשטח האפריקני והן רצו אלינו כאילו נלקח מסרט של דיסני.
ילד ספארי מבין לליבם של בעלי חיים והם מבינים לליבו. הטיגריס הסומטרי, מזן מתבודד, היה בא לברך אותי כשהגעתי. דקות ארוכות עמדנו זה מול זה ולא דיברנו. גם לא יצרנו קשר עין. לא היה צריך. ילד ספארי ילמד להגיד: “יוסי הפיל” לפני שיצליח לומר: “אני שמח” או “אני עצוב”.
עד היום אני מרגיש בבית במקום הזה, שמוקיר את החיים, את כל מי שנשמה בו. הספארי משרה עליי שלווה.
גם שם אלוהים נמצא, מר בר סימן טוב. שאל את משה רבנו, שאגב היה כבד פה ולשון. הוא פגש את אלוהיו ומשמעות חייו תוך כדי רעיית צאן. משה ידע שאלוהים מתחיל מהטבע ולא מקיר. הקיר הוא סופו של תהליך, תוצאה מוסכמת של דת ממוסדת.
אני מבקש ממך בשם כל הילדים עם המוגבלויות שחיכו לביקור הזה – בטל את רוע הגזירה. כל כך הרבה הם כבר איבדו. לפחות השאר להם את התפילה שלהם, את הכותל שלהם, שאליו הם היו אמורים לנסוע.
