עד שנעמי, חנה והורים אחרים צעקו, שרר פה מין נמנום.
הצעקה, שהדהדה דרך הרשתות, פילחה לבבות רבים: "לא ראיתי את ילדי שמתגורר בהוסטל כבר עשרות ימים! עד מתי?"
ומיד הרשו לראות, רק קצבו תדירות ומשך לפגישות. והרשו להורה אחד בלבד…
בזמן הבידוד הארוך, הגורף, של כל הדיירים בהוסטלים, אני טיילתי עם אמא, כי הרשו לנו. ולאחר מכן ראיתי את אבא ואורלי ואת אורי אחי אהובי, כשכולנו שומרים על ההוראות.
כשצועד לצידך מדריך או מטפל ועושה מה שעשתה אמא: מסביר לך כיצד מתנהגים בזמן כזה, ומחטא את ידיך כשצריך, הכל אפשרי. כשאתה נפגש עם אנשים ומדריך או מטפל עושה מה שעשתה אמא, ומכוון אותך לעמוד במרחק מסוים, לזוז הצדה וכו', הכל אפשרי. אם יש בסביבה אדם ששייך לאוכלוסייה בסיכון בריאותי, נוקטים בצעדים הנכונים בשביל להגן עליו, ממש כפי שעשינו במשפחה המורחבת, ואז הכל אפשרי. זה עניין של יעילות, התארגנות נכונה, ובעיקר רצון טוב.
הצעקה של נעמי וחנה המשיכה להדהד, ואז נפתחו דלתות ההוסטלים, ולפתע אפשר לקחת את הילדים הביתה או למקום מוסכם אחר, ואז להחזיר אותם, כמו בכל המשפחות.
בסיפור הזה אין אנשים רעים, אבל את מה שקבעו כעת אפשר היה לקבוע מיד בהתחלה.
סליחה שהפקרנו אתכם, ילדים בהוסטל והוריהם. כשכל אחד מבודד בביתו, ורחוק מעין זולתו, נוטים לשכוח. אתם שילמתם מחיר כבד מדי בגוף ובנפש. אני מאמין שנותרה אצלכם טראומה של ממש מכך שיום אחד הבן או הבת הם עדיין חלק מהמשפחה, גם אם לא גרים יחד, ויום לאחר מכן הבנים כבר סגורים במוסד ואין יוצא או בא. כל חטאם הוא שהם אוטיסטים, והם בריאים לחלוטין, ומתגעגעים לאבא ואמא, לאחים ולאחיות.
סליחה שהפקרנו אותך, דמוקרטיה. כשהחלשים שבך נפגעים, גם את נפגעת. כשהאיזון בין "טובת הכלל" (מישהו יודע בבירור מהי?) לבין זכויות הפרט מתערער לחלוטין, מתחיל הסחף: בפעם הבאה ייפגע מישהו נוסף בשם "חירום" ו"טובת הכלל", ואז לפתע יתבטל הכל כלא היה וללא התנצלות. בפעם שאחריה זו כבר לא תהיה עת חירום.
סליחה, מנהלי הוסטלים, שאני כותב בחומרה רבה על החלטותיכם, אבל את מה שאני כותב כעת היה צריך לכתוב ולומר מזמן: דווקא בעת חירום, כשתקנות חירום עפות עלינו מכל צד, ולממשלה אין הפנאי לקבוע לכם סייגים וגבולות, צריך לומר לכם תודה על העבודה המסורה היומיומית, על ההתמודדות הקשה עם מחסור בכוח אדם ובחדרים, על כל הכוונות הטובות, ועדיין, לבקש מכם בפעם הבאה לא לזנוח את טובת הפרט גם כאשר "טובת הכלל" קודמת, לא להחמיר היכן שהמציאות חמורה גם כך, ולהקל כאשר ניתן להקל. אז יידעו נעמי וחנה ואמהות אחרות שהפקידו את גורל בניהן בידי מנהלים הראויים לכך.
איל שחל מוגדר כ"אוטיסט בתפקוד נמוך", סטודנט לתואר ראשון בתולדות האמנות ומשפט ציבורי, פעיל חברתי, מצייר וכותב להנאתו
