בקריאה מדוקדקת של פסק הדין של בג”ץ 3046/20 ,שמבחינות רבות הוא תקדימי, לא מתפוגגות לגמרי המועקה והדאגה שהביאו להגשת העתירה. אין מנוס מלומר: בג”ץ עשה עבודה חלקית.
בג”ץ 3046/20: מירון ובוקובזה נגד שר העבודה הרווחה והשירותים החברתיים, והאירועים שקדמו לו סוקרו בהרחבה באתר “שווים” בשל חשיבותו העצומה של הנושא.
בהתחלה, סיקר האתר את הדאגה והמצוקה של קרוביהם של הדיירים במעונות ממשלתיים, הוסטלים וכדומה, שנבצר מהם להתראות עם יקיריהם. תקנות החירום של עת הקורונה גרמו לבלבול בין הזרועות השונות של הרשות המבצעת, וכתוצאה מכך הוכנסו כל הדיירים לסגר הרמטי, ללא כל דיפרנציאציה ביניהם, מבלי להקל היכן שניתן להקל, גם כשניתנו לאנשים עם מוגבלויות בכלל האוכלוסייה הקלות והחרגות.
לאחר מכן, סוקרו פה ככל האפשר ההשלכות החמורות של התנהלות זו: נזקים נפשיים וחברתיים, רגרסיות נפשיות קשות ביותר, ואפילו סכנת חיים. בחסות הבידוד המוחלט שנכפה על הדיירים הגיע אוטיסט למצב של תת-תזונה, ממש הפך “מוזלמן”, והנהלת אותו מוסד ניסתה לכאורה לטשטש את המחדל הרשלני תחת האיפול שהסגר מאפשר לה.
לבסוף, ליווינו לבית המשפט את קבוצת ההורים-העותרים ואת באת כוחם, עו”ד גלית קרנר. הם דרשו לאפשר ליקיריהם לצאת הביתה ולקבל ביקורים. ההורים היו שבעי רצון מפסק הדין שהעניק להם הישג לא מבוטל: בסעיף 9 בית המשפט מחייב את כל הגורמים הרלוונטיים לנהל עימם דיאלוג, דבר שלמרבה ההפתעה לא קרה עד כה באופן תקין וסביר.
אלא שאליה וקוץ בה. בג”ץ לא אוהב מנצחים מוחלטים או מפסידים מוחלטים, טובים או רעים. בג”ץ חובב איזונים. הוא יוצר מנגנונים שייצרו איזונים. והוא עשה זאת גם הפעם. באותו סעיף מאזכרים השופטים פוגלמן ,מינץ ואלרון את התוכנית “מגן אבות ואימהות”, שהוקמה על ידי פרופ’ רוני גמזו, לאור התובנה שהטיפול באוכלוסיית הקשישים בבתי האבות בתקופת הקורונה היה לא מיטבי ואף מסכן חיים. גורם זה, שבסעיף 4 לפסה”ד נוסף לו תואר נוסף: “ואוכלוסיית אנשים עם מוגבלויות” מוכתר על ידי השופטים בסעיף 9 לגורם מאוד משמעותי בקבלת ההחלטות להבא.
רגע, אומר לעצמו הקורא המבולבל, אני לא זוכר שהקשישים בבתי האבות עתרו יחד עם ההורים לילדים ולנערים בהוסטלים ובמעונות. זה נכון. הם לא היו שותפים לעתירה. הם הוכנסו בדלת צדדית על ידי השופטים. לדלת הצדדית הזו קוראים סעיף 2, בו קובעים השופטים באופן עובדתי שממוצע הגילאים של 1,300 דיירים במעונות ממשלתיים הוא “סביב גיל 60”, ולגבי גילם של 16,500 הנותרים בג”ץ שומר על זכות השתיקה. זו ההצדקה של השופטים לקרוא לדגל את “מגן אבות ואימהות”, המוגדר בפרסומים הרשמיים של משרד הבריאות כ:”מוקד תמיכה עבור צוותים מקצועיים במוסדות גריאטריים”.
אני לא רוצה להיחשד כגילני, כלומר אדם שיש לו דעה קדומה נגד אנשים מבוגרים. אני פשוט שואל: ומה לגבי “כל השאר”?
מהי הסיבה לבחירה של שופטי ההרכב להניח את כל כובד המשקל על אוכלוסייה שכלל לא עתרה לבית המשפט? אני יכול רק לנחש: אולי כי הפגיעה החוקית והחוקתית בעיקרון השוויון הייתה חמורה בצורה דומה גם בבתי אבות, כמו גם במעונות, בהוסטלים וכו’, ובית המשפט רצה שגם האוכלוסייה הזו תחסה תחת המטרייה הגדולה והמגנה של פסק הדין. אולי כי המנגנון הזה כבר קיים ולא צריך ליצור חדש.
מצד שני, זה מתכון לצרות חדשות, כי יש כאן אפשרות לאינטרסים מנוגדים. לקשישים יש בעיות בריאותיות שונות, צרכים שונים, פתרונות שונים מאשר לאנשים צעירים שלעתים יש להם בעיה קוגניטיבית או פיזית כלשהי, אבל לא מחלת רקע. בתוכנית שמתבססת על טובתו ורווחתו של הקשיש יהיה בוודאי רופא גריאטרי שימליץ לעתים על סגר מגן, אבל איפה הפסיכולוג או הפסיכיאטר שימליץ לתת לילד לצאת החוצה מחשש לרגרסיה?
לו אני הורה לדייר במעון, הוסטל וכדומה, הייתי דורש עוד היום שלצוות המחליטים יתווספו גם אנשי מקצוע שמתמחים בצעירים. בג”ץ, מהכוונות הטובות ביותר, עשה עבודה חלקית בלבד. עבודתו של הורה מיוחד, לעמת זאת, לא נגמרת לעולם.
