קראתי את תגובות הפוליטיקאים למותו של איאד אלחלאק (32), האוטיסט הערבי שנורה למוות ליד שער האריות בירושלים. הוא לא היה חמוש ונמלט מהשוטרים כנראה כי לא הבין אותם. המוות שלו טרגי ושרשרת האירועים שהובילה לירי היא מזעזעת. והתגובות של הפוליטיקאים? הן כמובן צפויות מדי. כולם צודקים וכולם רוצים להרוויח הון פוליטי מהטרגדיה, למצות עד תום את מה שמשרת את מטרתם.
ההבדל ביני לבינם הוא שלי אין פרשנות חד-ממדית להציע כי אני גם רוצה לשנות את המצב. אתם מבינים? בשבילי זה אישי. איאד אלחלאק הוא אני והחברים שלי.
איך אולי אפשר היה להציל את חייו?
איאד אלחלאק נהרג בגלל שהוא אוטיסט בראש וראשונה. אם לא היה אוטיסט אולי הוא היה מצליח לומר למשטרה מיהו ולהסביר שהוא אינו חמוש או מסוכן ולמעשה בדרכו למרכז תעסוקה. הוא היה מראה להם את המסמכים הרלוונטיים ומשוחרר לדרכו. הוא נהרג כי הוא היה אוטיסט ולבד – וזה משהו שמלכתחילה לא צריך לקרות לאוטיסט שלא מסוגל להגן על עצמו. כידוע, נוכחות של מלווה יכולה למנוע צרות רבות.
בארה"ב המצב שונה – סיפר לי פרופסור סטיבן שור, אוטיסט עם תסמונת אספרגר שגם מייעץ לגופים שונים בהם משטרות של מדינות שונות בארה"ב. שם כותבים בחוברות ההדרכה לשוטרים, שאוטיסטים מסתבכים עם המשטרה יותר מהרגיל רק בגלל התנהגויות אוטיסטיות שהשוטרים מפרשים כחריגות ומאיימות: דיבור חזרתי מחוץ להקשר, נפנופי ידיים, הימנעות מקשר עין וכדומה.
פרופסור שור מלמד את השוטרים האמריקנים לזהות אוטיסטים ולנהוג בהתאם, לא ללחוץ מיד על ההדק. הוא ממליץ לחפש מיד בקרבת האוטיסט, את האדם שמטפל בו שיכול לספק הסברים ומסמכים. המלצתו היא שכל אוטיסט בתפקוד נמוך, או אוטיסט לא וורבלי, ילווה באדם שתפקידו יהיה לסנגר על האוטיסט במצב חירום שכזה.
בחזרה לשער האריות בירושלים, שבת בבוקר. אני מריץ את כל התסריטים האפשריים בראשי ועדיין לא רואה שום דרך שהשוטרים שם היו יכולים לדעת שהבחור שהלך לבדו ופתח במנוסה אחרי שלא תקשר איתם היה בדרכו למרכז התעסוקה. הוא לא היה צריך להיות שם לבדו.
מה אפשר לעשות כדי למנוע טרגדיה דומה בעתיד?
למשטרה יש ריטואל קבוע במקרים כאלה. הדוברות מבשרת שרועננו התקנות לשוטרים וזמן קצר לאחר מכן ניצב אוטיסט אורגינל לפני שוטרים ומספר להם מדם-לבו על הדברים הרעים שקרו לו בחיים בגלל שהוא אוטיסט, חלק גם במפגשים עם המשטרה. וכל הצדדים יוצאים מרוצים.
אלא שהפעם הגיע הזמן לפתרון של יותר ממילים. מה שצריך כדי למנוע טרגדיות כאלה בעתיד זה תקציב למלווה לכל אוטיסט שצריך כדי שבשום-אופן לא יסתובב לבדו. אבל זה לא רק תפקיד המדינה, גם המוסדות בהם שוהים האוטיסטים חייבים להפסיק לגלות שאננות-יתר. גם מי שנהנה מהתואר "תפקוד עצמאי" לא יכול תמיד להתמודד עם מפלצת היתר-רגישות או התת-רגישות. כל סיטואציה מלחיצה עלולה להקפיץ אותה החוצה וגרום להשתוללות ולאובדן הדרך, תרתי משמע. אנחנו חייבים לספק למי שצריך מעברים בטוחים מחלל בטוח אחד למשנהו.
אז למה זה לא קורה עד עכשיו? הסיבה פשוטה עד כאב – החשיבה על מוגבלויות בארץ היא מיושנת. גם כשמדברים על "סיוע בשילוב" או "הנגשה", המחוקק והמבצע מתייחסים רק לקשיים שהם יכולים לראות בעין: גפיים, עיניים, אוזניים וכו'. האוטיסטים משויכים לקטגוריה אחרת – הפרעת תקשורת. ולמרבה הצער יותר מדי פעמים הציבור למד מהי "הפרעת תקשורת" רק בטרגדיה.
