“אם נשתוק, מי יזעק את זעקת בננו שלא מדבר?”

שלשום כתבנו פה ב”שווים” על אנשים המאושפזים בבתי החולים הפסיכיאטריים איתנים וכפר שאול שבירושלים, שלא יצאו לחופשה בבית כבר שלושה חודשים, למעשה מאז פרוץ הקורונה. הסיבה היא החלטה של מנהלי בתי החולים למנוע את היציאות הביתה כדי לא להגדיל את הסיכון של המאושפזים האחרים להידבק, וכך גם של הצוותים הרפואיים.

הצוותים הרפואיים, לעומת זאת, יוצאים ונכנסים באין מפריע למוסדות האלה, הפועלים בשלוש משמרות ביממה. בזמנם החופשי הם יכולים ללכת לים, לקניון, לקניות, להיות עם ילדיהם הלומדים במערכת החינוך (המקום הכי רגיש כרגע להידבקות בנגיף). האם הם מגדילים את הסכנה להדבקה בבתי החולים פחות מאשר המאושפזים הנצורים בפנים?   

למשרד הבריאות אין ממש מדיניות בעניין הזה, כפי שפירסמנו אתמול. הוא החליט להשאיר את שיקול הדעת למנהלים. מנהל שרוצה להקל, משחרר לחופשות, ומי שלא, סוגר את השערים.

בכתבה הבאנו גם עדות כואבת של אב לילד כבן עשרים המאושפז באיתנים, שלא הגיע הביתה כבר כמעט 90 ימים. במהלך השיחה הוא פרץ בבכי קורע לב וחזר שוב ושוב על צמד המלים “הבית ריק”.

אתמול בבוקר, בעקבות הכתבה הזו, חיכה לנו בתיבת הדואר של “שווים” מייל כואב מאבא של נער אוטיסט ששוהה בבית החולים הפסיכיאטרי אברבאנל. הוא לא מדבר ומאוד מתקשה להבין מה קורה עכשיו ומדוע הוא לא יכול לצאת לחופשות בבית ההורים. זה מה שהאב כתב לנו:  

“אנחנו הורים לילד אוטיסט בן 14 בתפקוד נמוך. בפעם האחרונה שמחינו על הטיפול בו, זה היה נגד מערכת החינוך. מייד לאחר התלונה שלנו בננו הורחק מבית הספר לצמיתות ושנתיים נשאר איתנו בבית. מיום ליום מצבו הידרדר, עד שנאלצנו לאשפז אותו במחלקת נוער ב’ בבית חולים אברבאנל.

כך שאנחנו יודעים היטב שפשוט אסור לצייץ נגד מערכות גדולות שאתה זקוק להן. כוחה של הפוליטיקה הארגונית של מערכות כאלה מסוגל לרסק אותך בהינף יד. לכן בשלב הזה אנחנו מוחים בעילום שם.

במשך השנה שבה בננו נמצא באברבאנל מצבו השתפר פלאים. זכינו לקבל תמיכה וטיפול יוצאים מן הכלל מהצוות הטיפולי, ובמיוחד ממנהל המחלקה ד”ר דוד בלאס. במהלך התקופה ביקרנו את בננו פעם עד פעמיים בשבוע, ובכל סוף שבוע ובחגים הוא שהה בבית עם המשפחה.

מאז משבר הקורונה, יותר משלושה חודשים אנחנו לא רשאים לקחת אותו הביתה, ורק בשבועיים האחרונים הרשו לנו לבקר אותו ממרחק של כמה מטרים, כאשר הוא נמצא בחדר האוכל עם דלת פתוחה ונמנע ממנו לצאת החוצה אלינו. פעם אשתי עומדת בחצר האחורית עם שולחן שמפריד בינה לבינו, ופעם אני. ככה מתקיימת פגישה, לכאורה, של כמה דקות, ובכל פעם אחרי הפגישות האלה הוא נתקף בהתקפי זעם קשים.

הבן שלנו אינו מבין מה הסיבה למצב הזה, ולפי הצוות במחלקה בה הוא שוהה מצבו מידרדר בצורה קיצונית. פעם נתקף בצחוק היסטרי כל היום, ופעם בוכה או מכה את כל הסובבים. מדי יום נאלץ הצוות, לפעמים כמה פעמים ביום, לשלוח אותו לחדר הרגעה. מפעם לפעם מעלים לו את מינון התרופות הגדול גם כך, וגם נותנים לו זריקות הרגעה.

פנינו למנהל המחלקה בנושא החופשות ונענינו שאין לו אפשרות לעשות דבר, כי אלה הנחיות משרד הבריאות. לדבריו, ההנחיות הן תוצאה של העובדה שאם הילדים יחלו בקורונה, אין למשרד הבריאות מקום לאשפז אותם בגלל מצבם המורכב והפרופיל הייחודי שלהם.

אנחנו אובדי עצות. מרוב דאגה חיינו הפכו לגיהנום של ממש.

לאורך ההסגר ההנחיות של משרד הבריאות לגבי המוסדות לבריאות הנפש היו אותן הנחיות שחלו על כלל אוכלוסיית ישראל. משום מה – גם אחרי שהחיים חזרו לשגרה כמעט מלאה – הן עדיין תקפות רק לגבי האוכלוסייה הכי חלשה, אנשים המאושפזים במחלקות פסיכיאטריות. איש לא עוזר לנו, ואיש לא מוכן לספק תשובות עד מתי המצב הזה הולך להימשך.

אנחנו מצפים לשמוע ממשרד הבריאות מהו תאריך היעד של ביטול ההגבלה הזאת ומהם התנאים לסיומה. מגיע לנו הסבר מתי המצב הבלתי נסבל הזה מיועד להסתיים.

כאשר אנחנו שואלים אנשי צוות בבית החולים האם ממתינים שם שהקורונה תיפסק לחלוטין ורק אז ישחררו את עוצר היציאות (כי זה הרי יכול לקחת שנים), איש לא עונה לגוף העניין. אנחנו רק מקבלים תשובה מעורפלת לפיה הם לא מחליטים, אלא משרד הבריאות. כאשר אנחנו שואלים מהן ההנחיות המדויקות של משרד הבריאות ועד מתי זה אמור להימשך, שוב אין תשובות.

אתמול קראנו באתר “שווים” שמשרד הבריאות מאפשר לכל מנהל בית חולים להחליט בעצמו מהי המדיניות. אז יש מוסדות שמשחררים לחופשות, ויש כאלה שלא. דבר כזה לא מתקבל על הדעת. או שיש מדיניות, או שאין. אם הסכנה להדבקה כל כך גדולה, מוזמן משרד הבריאות לפרסם את ההנחיות שלו בשקיפות מלאה. אם לא, צריך להסיר את עוצר היציאות הדרקוני.

האם ייתכן שכדי לא להתמודד עם הקושי של ילד מאתגר חולה בקורונה, משרד הבריאות מוכן לתת לו לסגת אחורה ולמחוק את כל ההתקדמות שלו? האם בגלל אילוצים לוגיסטיים ותקציביים אפשר לפגוע בזכויות הכי בסיסיות של המאושפזים? רק כדי לא לתקצב משאבים למקרה שמישהו יחלה? ומה הולך להשתנות בעוד חודש, חודשיים או שלושה? האם מישהו מאמין שהקורונה פשוט תיעלם?

ועוד משהו. מבחינת הסיכון שבהדבקה, מה ההבדל בין ילד אוטיסט לילד אחר שפשוט מסתובב לו חופשי? מי פוגש יותר אנשים בסופי שבוע, ילד שנמצא בבית עם הוריו או ילד שנמצא בים עם אלפי אנשים שרצים ומשתוללים ומזיעים? אם אין מקום מתאים לשהייה של ילד חולה, אז הפתרון הוא עוד תרופה ועוד זריקה? יש מיליוני שקלים רבים לבידוד בבתי מלון עבור החוזרים מחו”ל, אפילו לתיירים, ולילד חסר ישע שאיש לא שומע את קולו אין משאבים?

אנחנו חסרי אונים. אנא עזרו לנו לקבל תשובות ולהציל את בננו ואותנו ממשבר נפשי קשה. בסוף היום כולם הולכים הביתה ומחבקים את הילדים שלהם, ואנחנו בוכים בבית מרוב געגועים. 

אנחנו זקוקים למחלקה בבית החולים, ולכן חששנו עד היום לומר משהו או לפרסם פוסט. אבל כשאין היגיון אנחנו מרגישים שותפים לפשע. אם נמשיך לשתוק, מי יזעק את זעקת בננו שאינו יכול לדבר?”