נגיף קטן, מדבק וסורר גרם לכולנו לוותר על כל מה שהתרגלנו אליו במרחב הציבורי. נאלצנו לוותר על ה"ביחד", הן בעבודה והן בחיים הפרטיים. התקופה המורכבת הזו לא פסחה עליי, אך אני יכול לומר שכבחור עם עיוורון, שאינו רואה דבר מלבד אור וצל, חוויתי אותה אחרת.
אני מורה למוזיקה ומדריך מקהלות ילדים לקראת הופעותיהם הייצוגיות באירועי בית הספר. עבודה שנבעה מאהבתי לעולם החינוך ולעבודה עם ילדים ונוער.
כל אדם שמגיע למקום עבודה חדש, צריך להכיר ולהתמודד עם קשיי הסתגלות. אצלי זה באמת שונה אבל גם דומה. אני נעזר במקל נחייה כדי לגשש ולחקור את הסביבה, ובשילוב של ידע קודם והיכרות עם בית הספר, אני מצליח בסופו של יום להתמצא ולהגיע ממקום למקום.
בכל פעם שאני מתחיל שנת לימודים חדשה, זה נראה מעט מוזר למנהל, לצוות שעובד איתי וכמובן לתלמידים, שיש להם כל כך הרבה מה ללמוד על העולם. כשהתלמידים פוגשים אותי לראשונה הם מנסים להבין איך זה מרגיש לא לראות ופשוט לחיות. מבלי להרגיש מסכן או חלש בחברה של אנשים "רגילים". במיוחד בסביבה צפופה ותזזיתית כמו בית הספר.
אלא שמהר מאוד הפכתי בעיניהם לסוג של "אטרקציה מהלכת על שלוש". הם שאלו ים של שאלות מביכות יותר או פחות, ולעיתים אף מפתיעות לטובה. הם למדו להכיר אותי, ורבים מהם פשוט המשיכו להתייחס אליי כאחד המורים ללא כל הבדל. היו תלמידים שתמיד שמחו להתנדב לעזור לי, גם אם זה "במקרה" על חשבון שיעור אחר.
התלמידים שלי הבינו שכאשר לא רואים דרך העיניים, אפשר לראות הרבה בדרך אחרת. גם "המורה העיוור" מודע מאוד למה שקורה בכיתה במקרה של רשרוש קל מצידם. כשחושבים על זה, אני בהחלט יכול לומר שיש לי עיניים בגב :).
נכון, היו גם תלמידים שניצלו את המצב שהמורה לא רואה אותם, כדי להוציא בשקט את הסמארטפון, למרות שאסור. אבל מבחינתי, בדיקת גבולות היא מרכיב חיוני בשגרה של כל מורה. קל וחומר בדיקת הגבולות מולי כמורה עם מוגבלות. כמו כל מורה, התמודדתי עם פטפוטים בלתי נגמרים ועיסוק בדברים שלא קשורים לשיעור.
פתאום כולם הרגישו סוג של מוגבלות
הלמידה בצל הקורונה אילצה את כל מערכת החינוך לעבור לשיטת למידה מרחוק, שהצריכה מורים רבים להסתגל למצב החדש, וגם אני עברתי ל"מצב זום". השימוש במחשב ובסמארטפון הוא דבר שבשגרה אצלי, כיוון שאני נעזר בתוכנות דיבור המקריאות את כל מה שמופיע על המסכים, והן בצג ברייל בעת הצורך.
והנה כשאני מסכם שנה מיד עם פתיחת החופש הגדול, אני יכול לומר שזה מאתגר ומורכב להיות מורה, עם או בלי קורונה.
דווקא בתקופת הקורונה הרגשתי שעם כל הקושי להישאר בבית וללכת לעיתים לאיבוד בתוך עצמי, התחושה היא שכולם הרגישו סוג של מוגבלות. מישהו מלמעלה כופה עליך לא לצאת, לשמור על ריחוק ולחוות בדידות קיצונית.
לצערי, כאדם עם עיוורון, פעמים רבות אני מבין כי גם אם אשתדל לחיות את החיים ולנצל כל מה שיש לי כדי להיות שייך, להיות חלק ממעגל העבודה, חלק מחיי הפנאי והחברה, ישנה ההבנה שהמוגבלות היא סוג של בידוד.
האנשים "הרגילים" משתמשים בעיניים ובחוש הראייה שהם ניחנו בו, אך למרות זאת לא רואים אותך כאדם, אלא את המגבלה החיצונית שיש לך. רואים את הקושי וכופים עליך להזדקק להם, מבלי להכיר מי אתה באמת.
אולי הימים האלה יגרמו לנו להבין שמגבלה היא מצב, וכל אדם זקוק לחופש. לדעת שאיש לא יכול לקבוע לנו מבחוץ מי אנחנו ומה אנחנו מרגישים, רוצים ומסוגלים. ושנפנים שכל אדם שווה לסובבים אותו. אולי בזכות המצב הנוכחי נצליח להבין שלכולנו מגיע להרגיש את החופש שלנו?
