במשך כמעט שנתיים כתבה לי גיא רון, צעירה על הספקטרום, טור שבועי לאתר “וואלה ניוז”, והפכה לאחת מחלוצי/ות האוטיסטים בעיתונות. במאמריה סיפקה גיא רון הצצה לעולמה הפנימי והחיצוני, ושפכה אור על עולמם של אוטיסטים. אנחנו שמחים להביא לכם את הטור האחרון שלה ב”וואלה ניוז”. זה טור פרידה.
אני לי גיא-רון ואני רוצה שיתייחסו אלי באהבה ובכבוד. בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות שלפעמים מציקות, כמו לכולם. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי – אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד. יותר מהכל אני רוצה שישמעו אותי, שיתייחסו אלי ושיבינו אותי. לא כי אני אוטיסטית, אלא כי אני חכמה, רהוטה ומצחיקה. כי יש לי מה לומר, וכי אני מאמינה שכדאי לכם להקשיב. אני רוצה לדבר מבעד לאילמות. לפעמים אני גם צועקת מבעד לאילמות. חזק. שישמעו.
לצערי, אני כותבת לכם היום טור פרידה. זוהי פרידה שמעורבים בה הרבה רגשות. הכתיבה פה היוותה חלק חשוב מאוד בהתפתחות המקצועית וגם האישית שלי. אבל, כמו כל דבר בחיים, השלב הזה נגמר, ואני פותחת פרק חדש בחיי. הקלישאה, לפיה כל סוף הוא גם התחלה חדשה, נכונה גם כאן.
לפני הכל, אני רוצה להודות ל”וואלה ניוז” על ההזדמנות המדהימה שניתנה לי. כתבת אוטיסטית זה תקדים, זה פורץ דרך, זה שילוב אמיתי. ועוד כותבת טורים שבועיים. אני חושבת ומקווה שהמקרה שלי מוכיח כמה חשוב לתת לנו הזדמנות להיות חלק אינטגרלי וטבעי מהחברה, ושאם רק מנסים, אז זה גם עובד.
בתוך כל חוויית הכתיבה, הרגשתי שלמילים שלי יש משמעות אמיתית. העניין הזה הוא כבר מעבר לרק פלטפורמה להביע את עצמי, שכן הוא מבטא ומיישם את הרעיון שיש לתת קול גם למי שאין, לשפוך קצת אור על קהילה, לאפשר הצצה לאופן שבו אנחנו חיים את המושג הזה שנקרא “חיינו”, עם כל המגבלות שאנחנו חשים ועל כל הרגשות, החיוביים והשליליים, שאנחנו חווים.
אני רוצה שתבינו שאני אוטיסטית, ושיש רגעים רבים שאני אפילו שמחה שאני כזאת. עם כל הקשים, זאת יכולה להיות גם ברכה – לחוות את העולם אחרת. להרגיש את העולם באופן שונה. יש רגעים שלעולם לא תחוו, לטוב או לרע. אני חושבת שאני מנסה להגיד שלרוב אוטיזם נתפס כעול, אבל הוא לא רק עול, הוא דרך חיים שיכולה להיות מדהימה.
כתבתי במדור שלי – “מילה שלי” – 90 טורים וערכתי שני ראיונות. הטורים שלי עסקו בקשיים, הטורים שלי דיברו על אהבה, הטורים שלי ביטאו דעה, לפעמים אפילו פוליטית. דיברתי על החיים שלי ושפכתי פה את הנפש שלי. חלק מהטורים היוו ממש פריקה של רגשות וקשיים שאני חווה. חלק ממה שכתבתי אלה דברים שמעולם לא דיברתי עליהם.
המקום הזה נתן לי הזדמנות ופתח להוציא את מה שיושב לי על הלב. אבל לא הכל ביטא קשיים ועצב. גם הגשמתי חלום לראיין אנשים מעניינים. אפילו השתתפתי בהפגנה חברתית. אני חושבת שככל שהתקדמו השבועות, כך הבנתי את עצמי טוב יותר, גיבשתי דעות ונפתחתי להרבה נושאים חדשים. אני שמחה מאוד על החוויה המקצועית והאישית הזאת, ובעיקר על ההתפתחות שבאה איתה. חלפו כמעט שנתיים, ואינני אותה אני.
אני חושבת שיש אינספור נושאים הקשורים לאוכלוסיית האוטיסטים שחשוב לעסוק בהם, כמו ההתנהלות של מוסדות השלטון וגורמי האכיפה כלפי אנשים עם צרכים מיוחדים, כמו מה שנראה כהתעלמות של משרדי הממשלה וגורמי הרווחה ממלוא הצרכים שלנו, כמו בחירת המאבקים שאנחנו צריכים לנהל למען עצמנו ועוד. הדרך לעולם אוטופי של שילוב מלא בחברה עוד רחוקה.
אין לי שום כוונה להפסיק להביע את עצמי ואת דעותיי, ובקרוב זה יקרה באמצעות במה אחרת, דומה או שונה. בכל מקרה, העניין ימשיך לכלול גם תחושות ורגשות, הסכמות וביקורות, דעות ומחשבות בכל נושא, ולאו דווקא רק בנוגע לאוטיזם או למוגבלויות. יש לי שאיפות מקצועיות רבות, ובכוונתי לרדוף אחרי החלומות שלי ולממש אותם, ככל שאפשר. אין לי ספק שזאת רק תחילת דרכי. מילה של לי.
