נניח שילד אחד בבית הספר פוגע בילד אחר, אפילו לא בכוונה, וגורם לו נזק ממשי, פיזי או נפשי. יש לשער שחלק מתהליך הלמידה של הילד הפוגע יהיה פגישה עם הילד בו פגע, אם הנפגע יסכים לכך, או עם הורי הילד הנפגע. הפגישה תכלול גם שיחה על הנזק שנגרם, התנצלות, הפקת לקחים.
אנחנו לא נצפה מהילד הפוגע להיפגש במקום זאת עם ילד אחר בכיתה או עם שכנתו של הילד הנפגע. אין לכך טעם וריח, וגם לא תצמח מכך שום טובה. להיפך, אנחנו נחשוב שהילד הפוגע מתחמק מקבלת אחריות. ודאי שלא נצפה מהילד הפוגע להתריס נגד מנהל בית הספר, שהטיל עליו להיפגש עם הנפגע: “לא מתחשק לי! אין לך סמכות עליי ואני אפגש עם מי שארצה!”
הילד הפוגע במשל זה הוא משטרת ישראל. דפי העיתונות מלאים לאחרונה בפגיעות שפגעה המשטרה באנשים עם מוגבלות. מנהל בית הספר ששלח אותו להיפגש עם הנפגעים הוא הנשיא ריבלין. הוא עשה זאת לאחר פגיעה אחת קטלנית – לאחר שהאוטיסט הערבי איאד אל-חלאק נורה למוות בירושלים. אני בכוונה מדגיש “אוטיסט” ו”ערבי”, כי בפוליטיקה הישראלית הנוכחית ההגדרות האלה מיתרגמות ל”מה איכפת לי”.
וזו, כמובן, טעות גדולה. למעשה, המשטרה פוגעת באנשים עם מוגבלויות שונות, ממגדרים שונים, ללא הבדל דת, לאום וכו’. לפני מספר שבועות ישבתי מול מסך המחשב שלי ובכיתי בלי קול כששמעתי את העדויות שהובאו בפני תת-ועדה שהוקמה בעקבות הוועדה שכינס הנשיא.
אנשים עם מוגבלות שמיעה סיפרו על פגיעה מידי שוטרים שלא זיהו את הקושי בשמיעה ובדיבור. אנשים עם גמגום סיפרו על חקירה מעליבה על ידי שוטרים שחשדו בהם בגלל דיבור “מוזר” (שרק הוחרף בחקירה). אין ספק ששיאני הפגיעות מידי שוטרים הם אוטיסטים, שההתנהגות האופיינית למוגבלות שלהם נתפסת כלא נורמטיבית על ידי השוטרים.
הסבל שעוברים אוטיסטים מידי המשטרה לא יתואר. הם, שלא יכולים לשאת פגיעה בשגרה והנוהל, נאזקים, פניהם לרצפה, מובלים בניידת, נכלאים בתא מעצר, נחקרים על ידי המשטרה, על אף שהמשטרה יודעת לעתים קרובות שמדובר באוטיסטים.
המשטרה גם לא תמיד דואגת להנגשה של התהליך. הנפש השברירית של האוטיסטים לא עומדת בזוועה הזו. אוטיסט אחד אפילו התאבד בתא מעצר. גם לאחר מותו, הילד הפוגע היה צריך להפוך עולמות כדי לשפר את התנהגותו. זה לא קרה.
המשטרה מחמיצה באופן עקבי את ההזדמנות לשמוע את העדויות, לדבר עם הנפגעים. המשטרה מתבצרת בנהליה, בהחלטותיה ובצדקתה. כי מה שלא יודעים ולא רואים בעיניים, לא מציק במידה הראויה למצפון.
המשטרה סירבה לשתף פעולה עם הגופים האזרחיים שמייצגים אנשים עם מוגבלויות בתתי-הוועדות שהוקמו בעקבות ועידת הנשיא. אין פירוש הדבר שהיא לא הגיבה להצעה שלי, שהוגשה למשטרה לפני שהוצגה בוועדה. דווקא הודיעו לי שיש להם את הנהלים שלהם, שגובשו לטיפול באנשים עם כשל נפשי וקוגניטיבי במצב מדורדר. כל נכי ישראל, בקצרה.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
אני מאמין למשטרה שהיא פועלת בדרך זו. למעשה, אני יודע שהיא לא משתפת פעולה עם משרד הרווחה, אלא עם משרד הבריאות. משם כנראה הגיעה הטרמינולוגיה הביו-רפואית המעליבה שבה השתמשו במכתב התגובה על הצעתי.
בעיקר, המשטרה מזמנת מדי פעם אוטיסטים ספציפיים להרצות בפני שוטרים. יש להם קאדר כזה בחיוג הקצר בכל פעם שהם פוגעים באוטיסט באופן שמגיע לדפי העיתון (אף פעם לא לדף הראשי, אבל למקום כלשהו). בא האוטיסט, כולו נרגש, ומספר כמה קשה להיות אוטיסט. איזה מצב פגיע זה מלכתחילה.
אני חושב שזה לא רציני. כשזו העשייה, מוטב לסרב לשתף איתה פעולה. משטרה יקרה, אם את רוצה להבין באמת, הביטי לאנשים בהם פגעת בעיניים.
ראיתי שני זוגות עיניים כאלה, מלאות דמעות, של אוטיסטים ערבים עם מוגבלות שכלית התפתחותית. הם אמרו שהם פוחדים משוטרים, אבל הוסיפו שהם יודעים ששוטרים אמורים לעזור. מן דיסוננס קוגניטיבי שכזה, שהם לא היו מסוגלים לשאת.
אמא שלי סיפרה לי שביפן עמדת המשטרה המקומית הייתה מקום שילדים אהבו לבוא אליו. החלון הקדמי שלה היה מקושט בבובות. הילדים ביקרו שם כחלק מהלימוד על מקצועות בבית הספר.
בבית הספר “יד המורה”, בית ספר משלב בירושלים, מקיימים מפגש שנתי עם כוחות הביטחון. באים חיילים ומשחקים עם הילדים, שחלקם מכיתות תקשורת. בא השוטר הקהילתי. הודות למפגשים אלה, הוא מכיר את פניהם של ילדי התקשורת. אם אחד מהם חס חלילה יוצא מבית הספר ללא רשות, השוטר הקהילתי מוצא אותו ומחזיר אותו. זה כבר קרה.
מרוב אלימות ופוליטיזציה אנחנו שוכחים שישנה גם אפשרות למשטרה אחרת, כזו שקשובה לחברה באמת.
