fbpx

ביום שבו אוכל לתת יד לבן הזוג שלי בלי שיביטו בנו בפליאה

לי גיא-רון מסבירה למה כצעירה עם צרכים מיוחדים היא מרגישה כל כך מחוברת לקהילת הלהט"ב ולמאבק שלה

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בשנים האחרונות, ככה אני לפחות מרגישה, חל שינוי גדול במעמדם של אנשים המשתייכים לקהילת הלהט"ב. אני רוצה לכתוב על כך מנקודת המבט שלי.

נקודת מבטי, כמובן, היא של אדם עם מוגבלות, אדם שבשל מוגבלותו חש שחלק מזכויותיו נלקחו ונלקחות ממנו. לכן, אני חשה מעין שותפות גורל עם כל מי שנמצא במיעוט ולא מקבל  את כל הזכויות הבסיסיות שלו כאדם וכאזרח. 

אצל הלהט"בים מדובר בעיקר, אם כי לא רק, בזכות הבסיסית ביותר לבוא בברית הנישואין בישראל ובכל הנובע מכך. להקים תא משפחתי כמו כולם ולחיות כבני זוג, כהורים, כשווי זכויות. אצלנו, אנשים עם מוגבלות, מדובר בעיקר, אם כי לא רק, בהכלה שלנו על ידי החברה, בקבלת תקציבים ובתמיכה כלכלית רחבה ומתאימה.

בין האוכלוסייה שלנו לבין קהילת הלהט"ב קיים באופן טבעי שוני בצרכים, אבל יש  גם דמיון רב. שכן, שתי הקבוצות הללו לא קיבלו ולא מקבלות גם כיום את מלוא שוויון הזכויות המגיע להן. 

יש עוד היבט מרכזי שמחבר ביו שתי הקהילות האלה, והוא אופן ההסתכלות של החברה עליהן, או אולי יותר נכון השוני בהסתכלות. עד לפני שלושים שנה היה איסור בחוק על "משכב שלא כדרך הטבע", כלומר משכב זכר. בנוסף, בעשור האחרון ראינו גילויי אלימות כלפי להט"בים, כמו הרצח בבר נוער שהתרחש לפני כעשר שנים, והרצח של שירה בנקי על ידי אדם שהשתחרר מהכלא כעשרה חודשים בלבד לפני הרצח בשל ניסיון לבצע עבירה דומה.

לי גיא-רון

מנגד, קיימת גם פתיחות הולכת וגוברת של החברה כלפי אנשים עם נטייה מינית אחרת.  אם בעבר ההסתכלות החברתית על  גבר הומו או על אישה לסבית הייתה מלאת בוז, והמילה "הומו" נחשבה לכינוי גנאי או אפילו לקללה, הרי שהיום קיימות הרבה יותר הבנה והכלה של קהילת הלהט"ב .

אם בעבר נער או נערה פחדו לצאת מהארון, הרי שכיום זה קורה יותר ויותר, אפילו בגילאים צעירים. היום גם ישנם יותר נערים ונערות שיוצאים מהארון לא רק בתור הומואים או לסביות, אלא אף בתור טרנסג'נדרים. ועדיין, המציאות רחוקה מלהיות ורודה, הן בגלל סיבות אישיות, והן בגלל החשש מהאופן שבו תגיב החברה, בייחוד כשמדובר בחברות מסורתיות ובמגזר החרדי.

יש בהווה שיפור גדול ביחס שמקבלת הקהילה במקומות רבים וחשובים, למשל במערכת החינוך, בצבא, בעבודה. בתחומים אלו החוק התיישר והאפליה בהם אסורה. עם זאת, אנחנו רחוקים מלנוח על זרי הדפנה. יש נושאים רבים שבהם להט"בים עדיין אינם זוכים לקבל את מלוא הזכויות המגיעות להם, כמו באימוץ ובנישואין, אבל אני מרגישה שזה עוד יקרה. חייב לקרות.

*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

גם בנוגע אלינו, האנשים עם הצרכים המיוחדים, המצב השתנה לטובה בשנים האחרונות.  יש הרבה יותר קבלה והבנה בנוגע להכלה שלנו בחברה. אני יודעת שיש עוד דרך ארוכה לעשות, תמיד יש, אבל קיימת התעוררות חברתית חיובית במה שנוגע לצרכים  של ילדים עם מוגבלויות. אפילו בתחום החינוך יש יותר נטייה לבדוק אם הילד או הילדה מתאימים לשילוב לפני שמפנים אותם לחינוך המיוחד. 

בכלל, התחושה היא שהמודעות הציבורית אלינו גברה. ועדיין, יש עוד דרך ארוכה לעשות בקבלה של אנשים עם צרכים מיוחדים בתחומים רבים – במקומות עבודה, בזוגיות, במערכת החינוך, ואפילו סתם בהתייחסות של אנשים ברחוב. כולנו צריכים ללמוד לקבל בטבעיות ביטוי של זוגיות בין אנשים עם צרכים מיוחדים, למשל לראותם משלבים ידיים בדרכם למקומות העבודה מבלי שהדבר יעורר פליאה, מבט מוזר או תחושה של שוני. זו צריכה  להיות הנורמה הטבעית.

החיבור שאני חשה לקהילת הלהט"ב הוא בכך ששתי הקבוצות הללו מודרות, לא מקובלות בחברה באופן מלא, הן מבחינה חוקית והן מבחינת היחס החברתי שהן זוכות לו . אמנם, שתי האוכלוסיות האלה  זוכות למידה מודגשת שונה של לעג, בוז או רחמים, אבל לשתיהן גורם הכלל להרגיש שונות, מודרות.

מעבר לתמיכה המהותית בה, אני מזדהה עם הלהט"בים אולי בעיקר משום ששתי האוכלוסיות שלנו צריכות להיאבק על המגיע להן בחברה ועל הקבלה שלהן בתוך הכלל, ללא חשש מהסתרה, מלעג ומאלימות. אני מקווה שהחברה שלנו תהפוך ליותר מקבלת ומכילה את השונה והאחר, את המיעוטים שבה, שהקבלה תהיה אמיתית וכנה, ושהאנשים ירגישו שהם יכולים להיות מי שהם, בין אם יש להם צרכים מיוחדים או נטייה מינית אחרת. כולנו פשוט אנשים כמו כולם, רגילים ושווים, לא בתכונות שלנו, אלא במהות ובזכויות שלנו. אין צורך להיות בעלי תכונות דומות, פיזיות או נפשיות, כדי לקבל יחס שוויוני.

כמי  שלא תמיד מקובלת על ידי החברה, אני מזדהה עם קהילת הלהט"ב. הרבה פעמים אני מרגישה שהחברה שלנו מדחיקה את השונה ממנה ולא נותנת מקום למי שלא מתאים לה, למי שלא עשה את עצמו  או התאים את עצמו לקוד החברתי. בעולם כמו שלנו צריך להיות מקום לכול אחד ואחת ללא שום הבדלים, לרבות לא כאלה הנובעים מהצרכים המיוחדים או  מהנטיות המיניות או מכל דבר אחר. כולנו אנשים, וזהו! דווקא בימים של קיטוב חברתי, יש לכך, לבסיס החברתי הזה, חשיבות מיוחדת. מילה של לי.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

לי גיא-רון

לי גיא-רון

בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי – אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״