דווקא בזמן הקורונה והבחירות (והפוסט-בחירות) בארצות הברית, אני מעדיפה לעסוק בנתן זך, אחד המשוררים המוערכים של מדינת ישראל, שנפטר בשבוע שעבר אחרי מחלה קשה.
יש משהו בשירים של זך שהוא מדויק ואמיתי. הוא הצליח לדייק דברים בהוויה האנושית, באמצעות היכולת שלו לתאר רגשות וחוויות שכולנו חווים, באמצעות מילים פשוטות, מילים שנמצאות בגובה העיניים. ביקורתי, חריף, אמיתי, נוגע בעצב החשוף.
בלתי אפשרי להתייחס בהרחבה בטור קצר לעשייה החשובה והמרגשת של זך. אנסה לגעת קלות בשני שירים ספציפיים, שבעיניי מבטאים כיצד הוא מצליח להראות ולהנגיש לנו את החלקים הלא מודעים שלנו; החלקים שלפעמים אנחנו לא יכולים לשים עליהם את האצבע, החלקים שהוא מצליח לתאר בדיוק רב כל כך.
בשיר “כי האדם הוא עץ השדה” יש בבית הראשון שני דימויים של האדם לעץ – דימוי למוות ודימוי לחוסר ודאות. בשניהם האדם משול לעץ. הוא אינו יודע מתי ימות, או בלשונו של זך “נגדע”. בעיניי, השימוש במילה הזו מעצים את המוות, שבחיים מגיע לפעמים באופן מפתיע. אולי זך אף מסייע לאנשים שחוו אובדן, לא במובן המילולי, אלא מבחינת הלגיטימציה לרגש שהם חווים. אני חושבת שהוא לא מתייחס כאן רק לאובדן הפיזי. כל אחד יכול למצוא הצדק לרגש שלו, או פשוט להתפעל מהאופן שבו רעיון כל כך גדול מבוטא בכזו פשטות.
בדימוי השני, המבוטא במילים “איפה הייתי ואיפה אהיה כמו עץ השדה”, מראה זך שכמו העץ, גם אנחנו ניטעים במקום מסוים והגורל שלנו אינו ידוע, אפילו שלהבדיל מהעץ אנחנו נעים במרחב ממקום למקום. והרי הגורל אינו ידוע לנו גם עכשיו, אולי במיוחד עכשיו. הרעיון הזה מודגש בחיינו, ובינינו, בואו נודה שאנחנו לא יודעים באמת מה עומד לקרות. בטח לא בימים אלה.
אני אוהבת במיוחד את “שיר ערב”. זה שיר על אהבה רומנטית, אהבה זוגית. השיר הקצר הזה עוסק במסובכות שבזוגיות. לדעתי, המשמעות שלו נגזרת מהתפתחות התחושה של המשורר עד לחזרה האובססיבית על השורה “מסתבך והולך והולך והולך ומסתבך והולך ומסתבך”, ובכלל מהשימוש הנרחב במילים “הולך” ו”מסתבך”. כנראה שזוגיות משמעה בעיניו להסתבך.
גם כאן ניתן לומר שהמשמעות הגדולה והמורכבת מגולמת באמצעים פשוטים, פשוטים “כביכול”. שכן, על מנת לתפוס בצורה כה מדויקת חלקים דרך החיים שלנו, שמבולבלים גם ככה, זך נותן לנו הצצה לבלבול שיש לו במערכת יחסים, אולי אישית ורומנטית, ואולי לא. אבל הבלבול קיים. אז זוגיות היא דבר כל כך בסיסי ופשוט, אבל אנחנו מצליחים לסבך אותו, ולעיתים קרובות להרוס אותו.
הרבה פעמים אנחנו פוגעים מבלי להתכוון או לדעת. אני, למשל, בסוג של זוגיות ארוכת שנים, וחושבת שאני לא ממש כנה לגמרי עם בן הזוג שלי. אני בטוחה שגם הוא, כי ככה זה. אנחנו, האוטיסטים, הרי מסובכים במיוחד, גם בלי להתהלך. בשיר הזה, כמו גם בשיר “כי האדם עם השדה”, מתוארים יחסים בין בני אדם. אבל ב”שיר ערב” מדובר על יחסים בין שני בני אדם, בעוד שבשיר “כי האדם עץ השדה” מדובר על מערכת יחסים בין אדם לעצמו.
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
חשוב לי לספר לכם מה אני מרגישה כשאני כותבת. לפעמים, כמו שאני מניחה שזה נכון לגבי הרבה כותבים אחרים, לו הייתי מדברת, היה לי בוודאי קל יותר לבטא את עצמי בכתב. זו דרך נהדרת לביטוי עצמי, לכתוב על דברים קשים או טובים שעוברים עליי. באמצעות כתיבה, מכל סוג, וגם דרך סיפורים. אני מרגישה שאני מדברת על הכל, שאני מבטאת את העולם שלי. אני חושבת, לא, אני יודעת, שזה חלק ענק ממני. מדרך החיים שלי.
אני מרגישה שכתיבה היא אמצעי של תקשורת בין אנשים, כמו הדיבור בעל פה, אבל זו פלטפורמה ממש רחבה, אולי רחבה יותר מדיבור, ויש בה גם זמן לחשוב יותר ולדייק יותר. מי שמצליח לכתוב ספונטנית, ולאו דווקא תוך חשיבה ושקילה של כל מילה, הוא אולי אמיתי יותר. ברור שהכתיבה גם משאירה זיכרונות ולעד תהיה. לי כמובן יש פחות ברירות. בשבילי הכתיבה היא הדיבור המרכזי, כמעט היחיד, וכל מילה כאן מיותרת.
נתן זך הוא נפלא. אולי רק חבל שלא היה יותר שמח. אולי להיפך, זה קסמו. כך או אחרת, הוא השאיר לנו חלק ממנו כדי שנוכל בכל פעם שנרצה לשוחח איתו, לפנות אל שיריו. אני ממליצה לכם לעשות זאת. תיהנו ותתפעלו מאוד. מילה של לי.
