fbpx

אלוף הטיפוס: הבחור הנכה שריגש את המדינה ב"נינג'ה ישראל"

אלי סופר נזרק לרחוב כילד, נפצע בצוק איתן ונותר נכה, אומץ על ידי יאיר ניצני – והיום הוא גם אלוף ישראל בטיפוס

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

"אם מישהו היה אומר לי, אי שם בגיל 13, כשהייתי ברחוב, שאני אהיה בגיל 27 אחרי פציעה קשה בשירות הצבאי, לקראת סיום תואר ראשון במינהל עסקים, עם משפחה תומכת, ועם תואר ביד של אלוף הארץ בטיפוס ל-2020, הייתי אומר לו שהוא חולם בהקיץ".

המשפט הזה, שמגלם בתוכו פיסת חיים סבוכה ומרתקת, שייך לאלי סופר, רק בן 27, המתגורר היום בשכירות בתל אביב, שהספיק בחייו הקצרים לחוות עליות ומורדות, פסגות ותהומות, שאנשים אחרים לא מספיקים לעבור בחיים שלמים. אחת מהפסגות הללו התרחשה ממש לאחרונה, כאשר סופר קטף את המקום הראשון באליפות הטיפוס הראשונה אי פעם בארץ לנכים, ופסגה נוספת תקרה בקרוב, כאשר הוא ישתתף, לראשונה, בתחרות איש הברזל של ישראל. 

 

סופר נולד למשפחה חרדית מרובת ילדים וגדל בירושלים. בסביבות גיל 13 יצא בשאלה, וכתוצאה מכך התנתק הקשר בינו לבין משפחתו. עד מהרה הוא מצא את עצמו משוטט ברחובות הבירה ללא קורת גג ומבוגרים שיתמכו בו, חי בסביבה רוויה בסמים ואלכוהול. את רוב הזמן, הוא מספר, היה מקדיש לחיפוש אחר מקום לאכול ולישון, וכך היה שורד יום אחרי יום. על קרוא וכתוב לא היה מה לדבר, ורק במקרה, בעזרת כמה אנשים טובים, הצליח לגמור עם הפרק הכואב הזה של חייו ומצא את הדרך לצה"ל.

בגוף ובנפש: הפציעה בצוק איתן

את השירות הצבאי עשה במגלן, מהיחידות המובחרות ביותר בצבא. תוך כדי השירות פרץ מבצע צוק איתן, וסופר וחבריו קיבלו פקודה להשתלט על בניין בעיר חאן יונס שבעזה ולהתבצר בתוכו. במהלך השהות שלהם במבנה התפוצץ מטען וזרע הרס רב. סופר החל לסרוק את הבניינים שממול, כדי לנסות לאתר צלפים של האויב, ואז נשמע צרור יריות. שני חבריו לצוות, שהיו מאחוריו, נפגעו מהאש ונהרגו. סופר, שעוד הספיק להשיב בירי, לא שם לב שגם הוא גם נפגע מכדור שפילח את ברכו, עד שקרס אל הקרקע.

"מאוהב בספורט הזה". אלי סופר על קיר הטיפוס. צילום: קרן איזקסון

לאחר הפציעה עבר שיקום ארוך בבית החולים שיבא, ומאז הוא הולך באופן קבוע עם תמיכה בברכו הימנית. "באותו רגע שאלתי את עצמי, מה עושים עכשיו? איך מתחילים את החיים בגיל 21? ללא ידע בקרוא וכתוב, ללא רישיון ומשותק על כיסא גלגלים", הוא נזכר. "בנוסף לכל הייתי גם חייל בודד ללא תמיכה מאף אחד. הפציעה הפיזית הייתה קשה, אבל כתוצאה מהלחימה יש לי גם פוסט טראומה. איבדתי שלושה חברים בקרב וסבלתי המון. הסיוטים מימי המבצע לא הפסיקו, וגם היום אני עדיין סובל ומטפל בעצמי בעזרת פסיכיאטר ושיחות. כבר השלמתי עם זה שזה לא יעבור לגמרי".

בזמן שהיה בשיקום, עדיין פצוע, חיפשו בצה"ל משפחה שמתגוררת קרוב לתל השומר כדי שתקבל את סופר אליה בסופי שבוע ובחופשות, כמו שמקובל עם חיילים בודדים. משפחת ניצני, שגרה בסביון, החליטה להרים את הכפפה ולסייע לו, ובהמשך אימצה אותו כבן. אם השם נשמע לכם מוכר, לא טעיתם. מדובר ביאיר ניצני, המוזיקאי המפורסם ואיש להקת תיסלם, שיחד עם אשתו דרורית הפכו להורים שלו לכל דבר ועניין.

לסופר היה בית נוסף. דני ומיקי רימוני ממושב מזור לקחו אותו אליהם בשבתות הראשונות לאשפוז, וגם הם הפכו למשפחה חמה עבורו עד היום. "הם דאגו לי לכל מה שצריך", הוא מספר, "ועד עכשיו הם מלווים אותי בכל דבר. אני מגיע אליהם לשבתות וארוחות וחגים, הם עוזרים לי בלימודים ובשיעורים פרטיים ומכינים לי אוכל. מבחינתי, משפחות ניצני ורימוני הן שוות ערך בשבילי. לצורך העניין משפחת ניצני היא האבא ומשפחת רימוני היא האמא, וביחד הן משפחה אחת שתמיד איתי".

אליפות הטיפוס לנכים בשידור חי

בשבוע שעבר התקיימה אליפות הארץ בטיפוס, ולראשונה בישראל נערך גם מקצה ייעודי למטפסים נכים. התחרות הרגילה משודרת בכל העולם, אך מקצה הנכים לא אמור היה להיות משודר בטלוויזיה. לאחר לחצים מצד הספורטאים וגורמים נוספים התקבלה החלטה כי גם מקצה הנכים ישודר בפעם הראשונה, וערוץ הספורט יחד עם התאחדות הטיפוס בישראל שידרו את התחרות בשידור חי.

"זה היה כל כך חשוב שמקצה הנכים שודר בטלוויזיה", אומר סופר לאתר "שווים". "בבית הלוחם בתל אביב מתאמן איתי מור ספיר, קטוע אצבעות, והוא אחד המובילים היום בטיפוס בישראל. לדעתי, הוא הרבה יותר טוב ממני, ולי סתם היה מזל. תכלס, הייתי מעביר לו את הגביע. אבל אם לרגע נתייחס ברצינות, יש לי הרבה חברים שנפצעו בצבא או בתאונות דרכים, שאומרים לעצמם שהלכו להם החיים בגלל הפציעה, וזה נכון. הרבה דברים משתנים והשתנו, אבל אני מניח שברגע שנכים רואים אותי ואת חבריי מטפסים למרות כל המגבלות שלנו, אז הם מרגישים פתאום שהכל אפשרי. אנחנו עושים את הדברים נגד כל הסיכויים, וזה נותן לי המון כוח. אם אני יכול לעזור למי שיושב בבית ורואה את התחרות, ואומר לעצמו למה שאני לא אעשה את זה, זה שווה את הכל".

*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

לדבריו, הוא עצמו לא היה מגיע לענף הטיפוס אלמלא נחשף ל"נינג'ה ישראל". בעונת 2018 הוא הגיע לתוכנית, מלווה ביאיר ובדרורית ניצני, סיפר את סיפורו האישי, והצליח לרגש מדינה שלמה. "אם תחרות הטיפוס לנכים תקבל יותר חשיפה, הרבה יותר חבר'ה יתחילו להתאמן, לטפס וגם להתחרות. כמו שבהתחלה אף אחד לא ידע מה זה הנינג'ה בארץ, ועכשיו יש טירוף בכל פינה.

"אני ממש אשמח אם עוד אנשים יצטרפו אלינו לתחרות בשנה הבאה ולתחרויות בכלל, כדי שהספורטאים הנכים של בית הלוחם לא יהיו המייצגים היחידים. אני מקווה שעוד עמותות וגורמים יכניסו את עולם הטיפוס הגברי והנשי למקצה הנכים, ושיצמחו כאן מטפסים נכים חדשים. בעולם זה מתחלק לרמות רבות ולקטגוריות שונות, ובארץ כרגע כולנו בקטגוריה אחת, והלוואי שזה ישתנה. חשוב לומר שהטיפוס הוא לא רק לנכי צה"ל או ללוחמים לשעבר. אני קורא לכולם להגיע לטפס, ואני בטוח שכולם יתאהבו בזה כמוני".

יאיר ניצני. צילום מתוך ויקיפדיה

בקרוב "הישראמן"

בימים אלה הוא מתאמן לקראת "נינג'ה ישראל" בקשת 12, נותן הרצאות, והחלום הבא שלו הוא להתחרות בקרוב באיש הברזל הישראלי – "הישראמן". לשם כך הוא למד לשחות ולרכוב על אופניים. "זה אולי טבעי עבור בן אדם רגיל", הוא אומר, "אבל אני בשש השנים האחרונות למדתי לבגרות באנגלית ומתמטיקה, דברים שהיו זרים לי לחלוטין, שלא לדבר על לימודים במכללה. למדתי לאחרונה לשחות ולרכוב על אופניים, כאשר לראשונה רכבתי 120 ק"מ. אני מרגיש שאני מפתיע את עצמי כל פעם מחדש. רצתי חצי מרתון בשעה ו-40 דקות למרות הפציעה שלי".

הכל זה עניין של יכולת, מטרה ורצון, הוא ממשיך. "הפציעה מאוד מגבילה אותי, אבל לא משנה כמה כואב לי אם אני באמת רוצה להגשים את המטרות שלי. אז אני לא מרגיש את הכאב. בכל לילה, כשאני הולך לישון, אני ממשיך לסמן את המטרות שלי כי אני עוד צעיר. דמיין ותשיג – זה המוטו שלי. הגעתי למצב שאני יכול לעשות הרבה דברים שאנשים רגילים לא מצליחים לעשות. חברים בלי רגליים רצים לך מרתון עם פרוטזה, אז אני? קטן עליי".

בזכות הזכייה בתחרות סופר ייצג את ישראל באליפויות ובתחרויות בעולם, והוא מתרגש מזה: "הרמה שם מטורפת, וזה יהיה קשה מאוד, אבל אני אעשה הכל להגיע כמה שיותר רחוק. ההשתתפות בנינג'ה ישראל שברה את תקרת הזכוכית שלי. הבנתי שתמיד יהיה מישהו טוב ממך, אבל ברגע שתבדל את עצמך אתה תצליח, ואני עושה מה שטוב לי. תמיד אני מנצח את עצמי. ההתמדה והאימונים – זה מה שנשאר איתי בסוף".

איך עוברת עליך תקופת הקורונה?

"בימי הקורונה הפן הנפשי גובר לפעמים על הפגיעה הפיזית. אי הוודאות של הקורונה מאוד מלחיצה, ולפעמים מחזירה אותי אחורה לחרדות ולסטרס שחוויתי בזמן השירות הצבאי והפציעה. כל הזמן אתה סגור, החדשות והדיווחים בעיניים שלך בכל מקום, ואין לך לאן לברוח. מזל שאני בלימודים בבינתחומי בהרצליה, ואני משקיע שם את כל כולי, כי אחרת היה לי קשה מאוד. לא לראות אנשים, לא לבצע טיפולים, זה קשה".

איך במשפחת ניצני הגיבו על הזכייה?

"המשפחה מאוד פירגנה, העלתה סטטוסים בפייסבוק ובאינסטגרם, וזה נחמד מאוד. עמותת 'הישג' של חיילים בודדים בירכה אותי, וקיבלתי אינספור טלפונים והודעות וברכות מכולם. זה היה מרגש מאוד. האמת, חזרתי למחרת למקום של התחרות כדי לסיים את המסלול באופן אישי ולבצע סגירת מעגל. הרגשתי שאני חייב את זה לעצמי, השמיים הם הגבול עבורי".

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

אביחי חיים

אביחי חיים

בן 28, נשוי. בוגר תואר ראשון בתקשורת וניהול. היה כתב צבאי בדובר צה"ל, עורך באתר one וכתב אתר השקמה מרשת שוקן. במקביל לעבודתו ב"שווים", מגיש תכנית ספורט ב"רדיו סול" ומשמש עורך משנה באתר "ישראל ספורט". נולד עם שיתוק מוחין קל.

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״