בשעה טובה, לקראת חג החנוכה הקרב, עשה בית המשפט לעניינים מנהליים בתל אביב נס קטן, מהסוג המשפטי. השופטת רחל לביא ברקאי דחתה אמש (8.12.2020) את עתירתם של מספר תושבים משכונת הדר יוסף בתל אביב נגד בניית בית הספר "גיל", בית ספר על-יסודי לתלמידים אוטיסטים, ברחוב שלום אש.
אני תושב השכונה מיום היוולדי, למעט שהות בחו"ל, אבל לבי לא עם העתירה, אלא נגדה. כלומר: עם האוטיסטים, שהם משפחת הגורל שלי. לכן, שמחתי בהחלטת השופטת. נמלאתי גיל רב.
ראשית, הסבר קצר על העתירה. העותרים (לא כל התושבים, קבוצה מסוימת בהנהגת יו"ר ועד השכונה יקי שוורץ), שרובם גרים בסביבת בית הספר שהולך ונבנה, טענו שתי טענות:
האחת, שנכתבה בגרפיטי באותיות קידוש לבנה על גדר באתר הבנייה: הקרקע שעליה עומד בית הספר "גיל" כעת נמכרה על ידי עיריית תל אביב לפרויקט נדל"ני יקר, ולכן העבירו את בית הספר להדר יוסף. חוצפה של העירייה.
השנייה – שמיקומו של בית הספר החדש יגרום אי נוחות גדולה לתושבים ברחוב. ההסעות יחסמו את הרחוב, ואי אפשר יהיה לנסוע באופן חופשי, כפי שהתושבים רגילים.
השופטת פטרה את הטענה הראשונה בקלות יתרה. בית הספר "גיל" נבנה בהדר יוסף, היא קבעה, כי צר המקום במבנה הקודם, שכלל לא נמכר לקבלנים עשירים. המבנה שריר וקיים ורק תלמידיו יתחלפו. התיכוניסטים ייצאו מהמבנה ואת מקומם יתפסו תלמידי בית ספר "יחדיו", שאף הוא בית ספר יסודי לחינוך מיוחד בתל אביב.
בשביל להבין את תשובתה לטענה השנייה, צריך לדעת משהו: זכויות הפרט, כמו הזכות ליהנות מנוחות בתחבורה (בהנחה שזו זכות חוקית – נגלה זאת בהמשך), אינן זכויות מוחלטות. אם האינטרס של הכלל חשוב יותר, יגבילו אותן. חשוב שהאינטרס הזה יהלום את ערכי המדינה, יהיה לתכלית ראויה, ויתבצע בצורה סבירה, באופן הכי פחות פוגעני. כמו כן, יש לזכור שמלכתחילה מדובר בשטח ציבורי שהעירייה רשאית לקבל החלטות לגביו. לא מדובר בבית הפרטי או בחנייה הפרטית של העותרים.
ובכן, מיהו הכלל הזה, הקבוצה הזו, שזכותה גוברת על הזכות של שכני בית הספר לתחבורה נוחה? הילדים שיש להם מוגבלות בתל אביב, כותבת השופטת. הילדים, שמספרם כה גדול עד שבית הספר הקודם לא מכיל את כולם. הילדים האוטיסטים זכאים ללמוד, ראויים למקום ללמוד בו. רק כך נממש את עיקרון השוויון.
השופטת קבעה בפסק הדין שהעירייה נתנה דעתה על הקשיים התחבורתיים וסידרה סידורים שמניחים את הדעת לפתור את הבעיות. כן, לתושבים תיגרם אי נוחות פה ושם, פסקה, אבל ממילא אין כזה דבר זכות מובטחת מראש לנסיעה "זורמת", ובלשון השופטת: "אין לתושבים במקום זכות קנויה לדרך חופשית נטולת כלי רכב במקום".
ניכר שכבוד השופטת בתוך עמה היא יושבת. בתל אביב של תקופת הקורונה, ימי בניית הרכבת התחתית והשילוש הקדוש: פארק-נמל-לונה פארק, יש יותר "פקקים" מנסיעה זורמת. בנושא הזה, אין סיבה למסיבה.
חשוב לי לציין שאני אחד משכניו הנרגשים של בית הספר ההולך ונבנה, ואני מכיר את אי הנוחות התחבורתית גם בתוקף מיקומי כשכן של המתנ"ס השכונתי, שהוא אבן שואבת לשלוש שכונות. ואני לא מתלונן. אני חושב שהשופטת ברקאי אמרה את מה שכולנו שומעים מגיל צעיר מאוד: "אף אחד פה לא בן יחיד. תסתדרו ביחד".
האם הגיע הזמן לשיר "על הנסים ועל הנפלאות"? כולי תקווה שכן. בעקבות כתבה קודמת שלי על מחאת השכנים שהסלימה לגרפיטי לא נאה ולהפגנה שהעליבה אותי כאוטיסט, פנו אליי חלק מהעותרים. אנשים טובים. הם כתבו: "לא התכוונו להעליב. אנחנו לא נגד אוטיסטים. זה רק עניין נדל"ני, רק עניין תחבורתי".
*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
כתבתי להם: "אני לא חושב שיש לעתירה שלכם סיכוי. זכות התלמידים המיוחדים ללמוד גוברת על זכותכם לנוחיות. וזכות העירייה היא להשתמש בשטחים שלה כראות עיניה". צדקתי. אבל רציתי שהם יבטיחו לי משהו, רק למקרה שבאמת יפסידו בעתירה: שלא ישתמשו בקלף ה-NIMBY. אלו ראשי תיבות באנגלית של: "לא בחצר שלי" (not in my back yard). כלומר: "אני לא מעוניין/ת באוטיסטים כשכנים שלי, כי הם מקימים רעש, כי הם מפחידים את הילדים שלי, כי הם יורידו את ערך הדירה שלי". כל הדברים שנאמרו ונאמרים במקרים דומים, כששכנים לא רוצים מוסד חינוכי או שיקומי בסביבתם והוא נכפה עליהם, כמו במקרה זה, בפסק דין חלוט.
ענו לי: "מה פתאום, אנחנו לא כאלה".
התשובה שלהם מסתדרת עם הדר יוסף שאני מכיר. לכן, חשבתי שהשכונה שלי מתאימה מאין כמוה לבית ספר לחינוך מיוחד. הדר יוסף היא השכונה הכי נחמדה בעבר הירקון, אולי גם בכל תל אביב. אני יודע. טוב לי פה. וגם לחברי הגורל שלי מבית ספר "גיל" יהיה טוב פה. ברוכים הבאים, חברים.
עוד בנושא:
