נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך
הסתדרות 480-100

אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשיאנשים עם מוגבלויותאנשים עם מוגבלויות"אני לא נכה שהוא במקרה בן אדם, אני בן אדם שהוא במקרה...

“אני לא נכה שהוא במקרה בן אדם, אני בן אדם שהוא במקרה נכה”

מדי שבועיים אנחנו מכירים לכם יוצר אחר עם מוגבלות. והיום: דדי גל, אמן סטנדאפ, זמר ומלחין

רווק פלוס כלבה. דדי גל

דדי גל הוא יוצר מסוג אחר. מכיסא הגלגלים שלו, תוצאה של שיתוק המוחין איתו נולד, הוא משגר פאנצ’ים ובדיחות בקצב גבוה ועושה צחוק מהכל, בעיקר מעצמו.

ספר קצת מי אתה

האמת, לא סגור על זה. לפעמים גם אני לא מכיר את עצמי. קוראים לי דדי גל ואני אמן סטנדאפ, זמר ומלחין, בן 48, רווק שלא באשמתו, שגר לבד עם כלבה. קוראים לה ונוס, והיא כרגע הבת שלי עד להודעה חדשה. בעצם, גם אם תהיה לי ילדה, ונוס תהיה אחותה. התחלתי בקאמל קומדי קלאב אצל וילוז’ני, עברתי לדומינו גרוס, משם למשה קול, ואז לדורון פרידמן, האיש שבאמת קידם אותי ונתן לי במה יציבה להתפתח בה, כולל טלוויזיה (“קומדי בר”, “המועדון” עם שחר חסון, ועכשיו באולפן של “קומדי בר”, דרך הזום).

איך המוגבלות שלך משפיעה עליך כאמן?

הנכות שלי היא סי-פי, ובעברית שיתוק מוחין. למעשה, סבלתי מחוסר חמצן בלידה שפגע בארבע הגפיים. אני מתנהל בכיסא גלגלים, אבל בבריכה יכול לעמוד ואפילו לעשות סלטות, רק אל תגלו לביטוח לאומי. לגבי הופעות, אין ספק שזה אתגר. רוב הבמות לא נגישות, וגם אם עוזרים לי באהבה, זה מרגיש ממש לא נעים. יש לי חברה יקרה מאד, שרית לב ארי, שבאה איתי להופעות ועוזרת לגייס אנשים לעזרה במדרגות. יש לי גם עוזר קבוע, שמוליק אמיתי בן ארויה, שסובל אותי בקביעות ועוזר לי במדרגות של האולפן ובעלייה וירידה מכל במה, ואליו מצטרף כל פעם מלאך אחר שמתחשק לו לעזור. בקיצור, אני משתדל לא להשמין מדי, אחרת הלכה הקריירה.

למה בחרת בסטנדאפ?

לא בחרתי בסטנדאפ, הוא בחר בי. זה דבר שכל האמנים יגידו לך. זה בוחר בנו. כמו שאמר לי פעם גיל אלון, שהיה המנחה של “לינגו”, מי שזוכר: ‘להיות אמן אתה לא בוחר. אתה נידון’. זו שורה שהכנסתי לשיר הנושא של דיסק הבכורה שלי ‘לך על זה’. היות שקשה לבן אדם בכיסא גלגלים להתקבל ללימודי משחק בבתי הספר (מלבד משחק מול מצלמה, שם גמישים יותר, ואת זה למדתי אצל גלית רוזנשטיין ב-2002), סטנדאפ הוא דרך מצוינת לבטא כישרון משחק תחת מגבלה.

האם היית סטנדאפיסט גם בלי הנכות?

שאלה מעניינת. האמת שאי אפשר לדעת, כי החיים הביאו אותי לאן שהביאו יחד עם הכיסא. יכול להיות שכן הייתי. סביר שהייתי לומד משחק, ואולי בכלל הייתי כדורגלן בבני יהודה. קשה לענות על זה. בשתי מילים: יש מצב.

מה הדו שיח בין האמנות לנכות?

זה הנושא הכי מורכב. לא כי אני נעלב או כי לא בא לי על הנכות שלי. אליה התרגלתי מזמן. מה שאני לא מתחבר אליו הוא לדבר עליה יותר ממה שאני רגיל. 2007 הייתה השנה הכי גרועה שלי מקצועית וכללית, ובשיאה ניסו לשכנע אותי כמעט בכוח לדבר רק על הנכות. כאילו שאני נכה שהוא במקרה בן אדם, בעוד ההיפך הוא הנכון. אני בן אדם שהוא במקרה נכה. אנשים גם חשבו שאם אין לי כוח למשחקי מילים על נכים, סימן שאני מהנכים הנעלבים. לצערי, יש חבורת נכים נעלבים שהוציאו שם רע לכל קהילת הנכים. אני לא כזה. לא נעלב. זה פשוט משעמם וכבד לי. עם זאת, ברור שכל דבר מצחיק שאני יכול להגיד על זה, מוצא את הדרך לבמה. מה שמצחיק מצחיק. למזלי, כתבתי המון עם שחר חסון, ולכן הפתרון שמצאתי הוא לקחת את הנכות לא למרמור בנאלי ומאוס (“אתם יודעים מה זה להיות נכה?”), או למשחקי מילים (“לא הולך  לי” וכאלה), אלא לנונסנס. להגיד שאני דורך על מסטיק ורואה אותו אחרי זה על הגלגל שוב ושוב זה מצחיק, אבל קצת ממורמר לי מדי. ברגע שאני מוסיף שבזוקה ג’ו על הגלגל מקריא לך עתידות: “הידעת? אתה נכה!” – זה כבר נהיה מרענן. זה הופך ממטלה שצריך לבצע לקטע שכיף להגיד.

דדי וונוס

יכול להיות שכל יוצר הוא קצת מוגבל?

אם הכוונה לזה שאני לפעמים מוקף אהבלים מהתחום, אז יכול להיות שכן. אחד השטיקים שלי זה לעלות לבמה ולהודות לכל הנכים שהופיעו לפניי. תמיד עובד. כי לי מותר. אבל אני חושב שאמנות היא כמעט ההיפך ממוגבלות, וכמו שאמר לי שחר חסון: הצורך הוא אבי ההמצאה. אז דווקא מתוך מוגבלות באה יצירתיות.

*****************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

מה נותן לך השראה?

סטנדאפ זה לשאול שאלות בלי הפסקה. למה אנשים אומרים משהו, למה הם מתנהגים ככה, למה סדרנים של תחנת מוניות נשמעים תמיד כמו ערסים עייפים, וכו’. שאלות שמובילות לתובנות, ומשם לפאנץ’, ומשם לבמה. אגב, גם על הבמה לוקח לקטע לפעמים לא מעט זמן למצוא את המילים הנכונות. אני לא מפחד לראות הופעות של אחרים. ברור שלא אעתיק מהם, וצריך להיזהר לא להיות מושפע מדי, ולכן רצוי לעשות את זה רק לעיתים, אבל כל דבר שגורם לראש לעבוד מתקבל בברכה.

האם אפשר בכלל להתפרנס מאמנות?

וואו. עקרונית אפשר, תלוי בביקוש ובתקציב של מי שמזמין, אבל אין תלונות. יחסית נפגעתי קצת פחות השנה מהרבה אחרים. בינתיים, מה לעשות, יש נגיפים ומוטציות שהחליטו שנהיה בבית, אז הפרנסה קצת בדיליי. כמו הופעה בזום שצוחקים חמש שניות אחרי הבדיחה. יש דיליי בתשלומים ובהופעות. ברור שאם אתה טוב, כמו בכל מקצוע, תצליח גם להתפרנס מהמקצוע. זה נכון שבינתיים, אם נשים את הקורונה בצד, לא תמיד יש ביקוש, וחבל, כי הופעה כמו שלי יכולה לתת לא מעט השראה לעובדים מכל חברה, ולא רק לארגוני נכים.

על איזה יוצר נכה היית ממליץ לנו?

כבר נתקלתי בשני נכים, בחור ובחורה, צעירים, שעושים סטנדאפ. כל אחד בנפרד, מן הסתם. כל הכבוד להם. מקווה שהם לא באו לגמור לי את הקריירה. מי שבאמת הרשים אותי הוא מיקי זר. צייר מוכשר מאוד בכיסא ממונע. טיפוס מיוחד שעושה גם סטנדאפ. שימו לב לציורים שלו. כמו כן יש את אמיר הרוני, שהוא מפיק מוזיקה מוכשר מאוד.

מילה אופטימית לסיום?

שהדבר הזה ייגמר ונחזור להופיע. מאמין שזה יקרה. כל החיים נלחמתי. נלחמתי כדי להיוולד, נלחמתי לעבור לבית ספר רגיל בחטיבה,  נלחמתי להיכנס לבית ספר “רימון” ועשיתי שם דברים יפים, נלחמתי להופיע ועדיין נלחם. אני כמו הברווזון המכוער שבסוף התגלה כברבור. אז הגיע הזמן להיות ברבור. ניצחתי הרבה. קורונה? קטן עלינו.

המדור הקודם:

“השילוב בין הגוף שלי לאמנות שלי עיצב את מי שאני היום”

ילדית 1974. באה מהבטן אל הבטן דרך הבטן-והבטן כמו השמש שורפת ומרפאה. חולה כרונית באנורקסיה ובולמיה. עבדה במעריב לנוער, מקומונים, ידיעות אחרונות, מעריב וגלובס וחברת ענני תקשורת. הוציאה שלושה ספרים: "אכולות", "יותר מכל" ו"גירת הגמל".

כתבות אחרונות