נושאים קשורים

מרגש: אנשי “בית הגלגלים” מנציחים את המתנדבים שנהרגו ב-7 באוקטובר

חברי עמותת בית הגלגלים, המתמודדים עם מוגבלות פיזית קשה, מובילים מיזם הנצחה לאנשי ובוגרי העמותה שהלכו לעולמם. בין היתר, מופיעים באתר החדש שמותיהם של מתנדבים שנהרגו באירועי השבת השחורה

חוקרים: זה מה שגורם לאוטיסטים עם חום להתנהג “נורמלי”

תופעת "אפקט החום", שמשפרת תסמיני אוטיזם בזמן זיהום של הגוף, נחקרה עד כה רק בעכברים. כעת זוג מדענים ינסה לפתח טיפולים לבני אדם שיחקו את התופעה – גם בלי חום

אחרי הדייט הוא סימס “את נוירוטית ונרקסיסטית”. הוא צודק?

"הוא נישק אותי עם ריח של חומוס ולא זכר מתי היה הסקס האחרון שלו, אז העפתי אותו מהבית". אז למה לרננה יש עכשיו מחשבות שניות...

כך הצלחתי (בסוף) להצביע בבחירות

באמת שרציתי להיכנס לקלפי, אבל הגוף שלי נכנס למצב של סטרס. הרגליים נעו לבדן, ופשוט מצאתי את עצמי עומדת בתחנת אוטובוס ורק רוצה לברוח. זה מה שקרה אחר כך
הסתדרות 480-100

אירוע בריונות חמור: צילמו נער אוטיסט בשירותים של בית הספר

שישה נערים ממקיף ט' באשדוד נחקרו במשטרה והושעו מהלימודים לאחר שהתעללו בנער בן גילם מכיתת התקשורת, על הרצף. אמו של הילד: "זו טראומה לכל החיים"
ראשיחדשותלא שומעת, לא רואה, אבל כמה יפה היא סורגת

לא שומעת, לא רואה, אבל כמה יפה היא סורגת

מרים כץ מפצה על החירשות והעיוורון בעזרת ידיים טובות שאיתן היא יוצרת שמיכות יפהפיות, תיקים ובובות מתוקות

מרים כץ (78), תושבת גני הדר שליד רחובות, אינה שומעת וגם לא רואה. על הנכות הקשה היא מפצה בעבודת ידיים וביצירתיות, המאפשרות לה לסרוג שמיכות יפהפיות, תיקים, כובעים, גובלנים וגם בובות מתוקות במיוחד. חלק מהעבודות היא מוכרת, ואחרות ניתנות כמתנה לקרובים וחברים.

היא נולדה חירשת וגדלה ברחובות. בגיל צעיר אובחנה אצלה “תסמונת אשר”, שגורמת לירידה הדרגתית בראייה עד כדי עיוורון. בשנות ה-30 לחייה הראייה שלה כבר הייתה מוגבלת מאוד. למרות זאת, כמעט עד גיל 60 הייתה די עצמאית וגידלה את שני ילדיה כמעט ללא עזרה. לאורך השנים עברה ניתוחים רבים, שהצליחו לשמר לה שרידי ראייה, עד שלפני כ-7 שנים הגיעה החשיכה המוחלטת.

“מגיל צעיר מאוד אני אוהבת לעסוק ביצירה”, היא מספרת ל”שווים”. “רקמתי תמונות וגובלנים, והכנתי פרחים מחרוזים. תמיד הסריגה הייתה חלק מרכזי בחיים שלי. סרגתי לכל המשפחה. לילדים ולשמונת הנכדים, לחברים ולמשפחה המורחבת. סרגתי סוודרים, אפודות, כובעים וגרביים, כל מה שהם ביקשו”.

כמו אנשים רבים עם מוגבלות, גם כץ פיתחה כישורים אחרים שממלאים את החלל שנוצר. “הקשיים שלי לשמוע, ובעקבות כך לתקשר בצורה מיטבית עם הסביבה, גרמו לי לפתח יכולות אחרות כמו זיכרון, חוש מישוש מצוין, וחוש טעם וריח רגיש במיוחד”, היא אומרת. “כאשר איבדתי גם את חוש הראייה, יכולות אלה התחזקו עוד יותר ועזרו לי ליצור ולנצל את החושים החזקים לטובת למידה והתפתחות בתחום היצירה”.

מרים כץ והפרחים הסרוגים שלה

מאז שהיא זוכרת את עצמה, היא יוצרת. “זה התחביב שלי. מגיל 5 התחלתי לתפור בגדים לבובות, ומגיל 6-7 התחלתי לסרוג. ראיתי את אמא שלי סורגת, וממנה למדתי. התחלתי עם צעיף, ומשם התפתחתי. בגלל שהיה לי קשה עם התקשורת בתור ילדה, מצאתי ביצירה מקום מפלט. אהבתי מאוד את הצבעוניות שביצירות” .

למרות שנים רבות של יצירה, יש בה עדיין התלהבות. “אני כל הזמן חולמת ליצור משהו חדש שיהיה מעניין. אני עיוורת וחירשת, עם מי אני יכולה לדבר? עם הקירות? מה יש לי לעשות? ולכן אני חושבת מה אפשר ליצור בכדי לא לחשוב עד כמה משעמם ועד כמה רע. אני אמשיך לסרוג עד שאהיה זקנה. אלו הם חיי. אני רוצה עוד חוטים ועוד חוטים בכדי ליצור עוד ועוד. אין לזה סוף”. 

את חירשת ועיוורת. מה יותר קשה – לא לדעת מהו צליל, או לדעת מהי תמונה ולשכוח אותה?

“מכיוון שאני חירשת מלידה, אני לא יודעת מה זה לשמוע. אני חיה עם זה, אלו הם חיי. אבל לאבד את הראייה זה ממש קשה, זה היה הקשר שלי לעולם. בזכות הראייה דיברתי, בישלתי ויצרתי, והייתי עצמאית לחלוטין. ראיתי עולם. אני לא שוכחת מה שראיתי ועשיתי, יש לי כאמור זיכרון טוב, וזה עוזר לי מאוד היום”.

כץ ובעלה מתגוררים בצמוד לבתם ליאת הרץ, וניכר שהן קשורות מאוד זו לזו. כשאני שואלת איך הצליחה להיות אמא ובעלת משפחה במקביל להתמודדות עם הנכות, היא עונה שזה היה טבעי עבורה. “הייתה גם עזרה משכנים וגם מאחותי ומדודה שלי. פעלתי לפי הרגש, וזה עבד לי. ליאת היא הכל בשבילי. אני מדברת איתה על הכל כמו חברה, היא הגב שלי”.

הבובות של מרים

הרץ מספרת בכנות שלא היה פשוט להתמודד בילדות עם הנכות של אמא. “הייתי ילדה מופנמת, והתביישתי קצת בהורים”, היא אומרת. “אבל עבודת הבגרות שעשיתי על החירשות שיחררה אותי מזה”.

הרץ, המשמשת היום כעיניה ואוזניה של אמה, נישאה בגיל 18 ונולדו לה 5 ילדים. “התחתנתי מוקדם מאוד ונולד לי ילד ראשון כמעט בגיל 21, והכל כדי שאמא תוכל לראות אותו, כל עוד לא התעוורה לגמרי. האמת שהסביבה לחצה עליי כי העיוורון המוחלט היה צפוי להגיע קודם. היה לנו מזל שהוא קצת התעכב”.

הראייה המידרדרת של כץ חייבה את הבת לצלם, להגדיל ולתרגם עבורה את הוראות הסריגה. “האבסורד הוא שאני לא יודעת לסרוג, אבל אני יודעת לתת הוראות, ואפילו לומר איפה הטעויות. כשהיינו בארה”ב התחלתי לחפש לאמא תעסוקה נוספת וקניתי לה חרוזים. היא התחילה לחרוז מחרוזות, כשאני מסבירה ומתארת ונותנת לה למשש מחרוזת מוכנה. לאחר מכן לימדתי את אמא ליצור פרחים מחרוזים קטנים מאוד, שאני עם העיניים הטובות שלי בקושי מצליחה להשחיל, והיא עושה זאת בקלות רק בעזרת חוש המישוש”.

שמיכת הטלאים של מרים

יום אחד גולן, אחד הנכדים, סיפר שראה שמיכת טלאים ושאל אם סבתא יכולה לסרוג לו כזאת מכל שאריות הצמר שלה. זה הצליח מעל ומעבר, “ומאז היא סרגה לא מעט שמיכות גדולות ומהממות, שכבר לא נסרגו משאריות”, אומרת הבת. “יום אחד ראיתי בחנות בובת כבש סרוגה. ביקשתי שאמא תוכל למשש, היא מיששה, התלהבה והתחילה לעבוד. אני קיבלתי הוראות, קנינו את החוט, וזה הצליח. מאז היא סורגת בובות שונות ומגוונות”.

ילדית 1974. באה מהבטן אל הבטן דרך הבטן-והבטן כמו השמש שורפת ומרפאה. חולה כרונית באנורקסיה ובולמיה. עבדה במעריב לנוער, מקומונים, ידיעות אחרונות, מעריב וגלובס וחברת ענני תקשורת. הוציאה שלושה ספרים: "אכולות", "יותר מכל" ו"גירת הגמל".

כתבות אחרונות