fbpx

אהבה זה כואב, במיוחד אם את אישה בגובה 1.30 מטר

לרגל ולנטיינס: שרון ליפקין, נמוכת קומה, כותבת על החוויות הלא פשוטות שעברה עם גברים (וגם עם האמהות שלהם)

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת שרון ליפקין

נעים מאוד, אני שרון ליפקין, בת 47 כמעט, ממושב אורות ליד אשדוד. אני מה שנהוג לקרוא "נמוכת קומה". פעם קראו לזה "גמדה", אבל זה כבר מזמן לא פוליטיקלי קורקט. מה זה "נמוכת קומה?" אתם שואלים. בואו נאמר שלפני ניתוחי ההארכה שעברתי הייתי 1.31 מטר. עכשיו אני 20 וקצת סנטימטר יותר. כשאני פוגשת אנשים חדשים אני אומרת בצחוק ש"התכווצתי במקלחת". זה עוזר להם עם המבוכה. האמת, גם לי.

היום זה ולנטיינס דיי, או בתרגום חופשי "יום האהבה". העורך שלי ב"שווים" ביקש ממני לכתוב מאמר לרגל היום הוורדרד והמתקתק. בהתחלה חשבתי לכתוב על ההפי אנד שלי. איך בחורה נמוכת קומה כמוני הצליחה להקים משפחה נגד כל הסיכויים, איך האהבה תמיד מנצחת, למה הבפנים חשוב יותר מהבחוץ. הוא ביקש משהו אחר. תכתבי על הדרך, על אכזבות, על לב שבור, שיוכלו להרגיש אותך. ותשתדלי, בלי קלישאות.

אז נתחיל מההתחלה. קוראים לי שרון, ובמשך שנים ארוכות מדי הכרזתי על עצמי כרווקה נצחית שלא מעוניינת להתחתן. כמובן שבתוך תוכי מאוד רציתי להתחתן, אבל פשוט לא הייתי מסוגלת לשאת יותר את ה"לא" שקיבלתי פעם אחר פעם. ויותר גרוע מה"לא", לא יכולתי לסבול שאנשים פשוט נעלמו כאילו בלעה אותם האדמה.

לא פעם קרה שקבעתי עם בחור נחמד בטלפון, התארגנתי, התלבשתי, התרגשתי והתייצבתי במקום שבו קבענו. אני עומדת, מחכה, הדקות חולפות, בטלפון שלו אין מענה, ואף אחד לא מגיע. ואז אני קולטת שבעצם הוא עבר לידי, הסתכל, לא מצאתי חן בעיניו – והוא הלך והתפוגג לו. לפעמים הייתי מצלצלת מטלפון אחר – של חברה או השותף שלי לדירה – הוא היה עונה, מבין שזו אני – ומנתק.

זו אני. שרון ליפקין

היו גם מקרים של הודעה יבשה בסגנון "לא נראה לי שהקשר בינינו יחזיק מעמד, שיהיה לך הרבה בהצלחה"… שתבינו, זה אחרי שיחות טלפון ממושכות אל תוך הלילה, הודעות של "את ואני זה ביחד לנצח" וכאלה. במקרה קיצוני במיוחד היה בחור שאחרי יומיים של היכרות טלפונית כבר היה מאוהב בי עד הראש ושאל: "אולי תתחתני איתי?"

"בואי נהיה בקשר טלפוני"

אז נפגשנו. הוא אמר שהוא מטורף עליי (האמת, הופתעתי), וביקש שאבדוק בעבודה שלי אם יוכלו להעביר אותי לאזור שהוא גר בו (קצת מוקדם, לא?). אחרי זה הוא הזמין אותי אליו. הוא גר בשכנות להורים שלו, ומתברר שהכין כבר את השטח כדי לזכות באישור המשפחתי. הגעתי. היינו אצלו בדירה, וגם ההורים שלו באו. הם היו טיפה קרירים. אחר כך עברנו לבית של אחיו הגדול, שהיה פעם "יועץ משפחתי" בתוכנית, ובכן, "האח הגדול". שם כבר התחלתי להרגיש שישנה הסתייגות של ממש ממני. ישבנו שם, אני מדברת ומדברת, והבחור עסוק בעיקר בתשבצים ובקושי מתייחס למה שאני אומרת.

נסעתי הביתה. למחרת, בזמן שאני מטיילת בקניון ומתפנקת לי, אני מקבלת הודעה. "בואי נהיה בקשר טלפוני לתקופה מסוימת", מציע הבחור הכה-מאוהב-בי-עד-לפני-רגע. התפלאתי. איך מי שאמר לי לפני דקה "את האישה של חיי", פתאום מוכן להסתפק בקשר טלפוני? הרמתי אליו טלפון, ניסיתי לברר מה קרה. הוא אמר לי שאחיו דואג שיהיו לנו ילדים עם בעיות כמו שלי. הפתיע אותי שאדם שמכיר רופאים ומתמצא בעולם הרפואה לא יודע שיש היום חידושים ודרכים טובות להתמודד עם המצב. בכל מקרה, הסברתי לו שאני לא שיחה ממתינה של אף אחד, ושאני לא מוכנה להיות על תקן ממלאת מקום.

התנתקתי ממנו. הכאב היה עצום. אני זוכרת שהגעתי לעבודה עם מצב רוח מאוד ירוד. איך אני אצליח למכור משהו ככה? למזלי, המנהל שלי היה צמוד אליי לאורך היום, וידא שאני לא מתמוטטת ועודד אותי כל הזמן. שרדתי את היום וחזרתי הביתה לריקנות גדולה. לא התחשק לי לעשות שום דבר. רק אתמול היה לי מישהו שאהבתי ואהב אותי, ועכשיו אין כלום.

הרבה זמן אחרי לא רציתי להכיר אף אחד, מה גם שעברתי תקופה רפואית לא פשוטה. החלטתי שאני לא מתחתנת, לא מכירה בחורים, לא יוצאת, לא נקשרת. די לכאבים שבלב ובנשמה. עברתי שנה מהגיהינום. אם לא הספיקו הכאבים הפיזיים, היו גם הכאבים שבלב, והם הרבה יותר קשים. גם מורפיום לא יעלים אותם.

אגב, תמיד לפני דייטים הייתי מתארת את עצמי, מסבירה שאני קצת שונה במראה, שלא יחטפו הלם. מי ששרד את זה, אמרתי לעצמי, בטח ימשיך הלאה. אבל מתברר שאנשים לפעמים מחפשים דברים מוזרים בקשר. היה למשל מקרה שבחור סיפר לי שפתאום החברה לשעבר רוצה לחזור אליו. היה מישהו שאמר שהחברה צילצלה וסיפרה שהיא בהריון ממנו. מה אפשר לעשות? כלום. אבל למדתי לא לתת לאנשים האלה להפיל אותי לגמרי. השקעתי בקריירה ובטיפוח המעמד שלי בכל מקום בו עבדתי, וככה המשכתי הלאה. היה לי הרבה סיפוק ממה שאני בונה לבד.

אמא שלו שידרה לי קור

זה כבר הפך לשיגרה. לא מכירה, לא יוצאת, לא נפגעת. ובכל זאת, אחרי תקופה ארוכה הכרתי מישהו, שמשום מה הרגיש לי אחרת. הוא ידע עליי הכל, התחלנו לצאת, ואז הגיע הרגע שבו שאני צריכה להגיע אליו הביתה, למשפחה. אני זוכרת שפחדתי מאוד ממה יהיה. זה היה יום קצר בעבודה וממש רעדתי. היו לי שיחות נפש עם המנהל שלי, שהכיר כבר כמה מהחוויות שעברתי. למשל, איך שדכן צילם לי פעם את הידיים כדי לשדך לי בחורים מתאימים, והבטיח שהוא לא ממיין אנשים לפי "רגילים" ו"לא רגילים", אבל אז התברר לי שבכרטיסייה שלו אני מסווגת כסוג ב'.

ואז הגעתי אליו הביתה, שקטה, לא אומרת מילה, מעט חיוורת אפילו. על ההתחלה אמא שלו שידרה לי קור. כבר הכנתי את עצמי לאפשרות לטוס הביתה אם משהו לא ייראה לי ביחס שלה, או שאקבל רמזים לקום וללכת. בעורף, החברים שלי היו בכוננות כתף לדמעות, וכל הזמן היו בינינו התכתבויות על מה קורה עם קודים סודיים שהכנו מראש.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

אני זוכרת ששמעתי פעם את אמא שלו מדברת עם חברה ביידיש. היא לא ידעה שאני מבינה מה היא אומרת. קלטתי די מהר שאני נושא השיחה, אני והבעיות שלי. בפעם אחרת שמעתי אותה מדברת עם אחותה ומציעה שאולי בן דוד שלו ישוחח איתו ויסביר לו את המצב. בסוף – לא ניכנס ללמה – היא קיבלה אותי והפנימה שגם לבן שלה כדאי להמשיך את הקשר איתי. ועדיין, גם בכל השנים שאחרי, הרגשתי שאני תחת מיקרוסקופ. הסוף הגיע כאשר התברר שיש לבחור בעיה שהוסתרה וגם החלה אלימות בבית. אז קמתי ועזבתי.

יעקב, אלירז ואני

לקח לי כמה חודשים להתגרש ממנו, להתאושש וגם, לשמחתי, להכיר את בעלי הנוכחי. השתכנעתי להיכנס לאתר שידוכים בשם "לאב דווקא", שמיועד לאנשים עם מוגבלות שמחפשים זוגיות. רציתי לבדוק אם יש שם מישהו מעיר המגורים של הוריי זיכרונם לברכה, ומצאתי כרטיס של בחור שמתברר שגר חמש דקות נסיעה מהבית שלי. מסתבר שבמשך השנים חלפנו אולי אלפי פעמים אחד ליד השנייה – ולא ידענו.

וזה אנחנו. יעקב ואני

החלטנו להיפגש. יעקב הוא נכה עם יד משותקת. בפגישה הראשונה, כנראה ממבוכה או מחוסר ביטחון, הוא רק אכל והתעניין בתוכנית ששודרה בטלוויזיה שבמסעדה. אחרי הפגישה הוא פתאום נעלם, ולא שמעתי ממנו כמה ימים. אמרתי לעצמי, בטח שוב אותו סיפור מוכר. אזרתי אומץ ושלחתי לו הודעה: "אתה חי?!?!" תוך פחות מדקה הוא חזר אליי: "היי שרון, מה שלומך?" למחרת שוב נפגשנו. הפעם הייתה פגישה עם פחות לחץ והרבה יותר חופשיות, ואנחנו לא רצינו שתסתיים.

באותו ערב כבר הבנו שזה מה שחיפשנו כל השנים, ולא ידענו שזה נמצא ממש כאן, מתחת לפנס. התברר שאפילו למדנו באותו תיכון. שנה אחרי הפגישה השנייה התחתנו. הבית שלנו הוא בית שמח, מלא חיות, אמנות, אהבה, הכלה וקבלה. וכן, הבאנו לעולם ילד, וקוראים לו אלירז, והוא בן שש. שיהיה לכולם חג אהבה שמח!

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״