יום המשפחה שחל ביום שישי האחרון הוא בעל משמעות מיוחדת עבורי. הוא מזכיר לי מהם הדברים החשובים באמת בחיים האלו. החיים שלי כמובן שונים מהחיים הטיפוסיים של רוב האנשים שאני מכירה, ואני יודעת שאני שונה בהמון דברים מרובכם. עדיין, גם אני מרגישה מאוד מחוברת למשפחה שלי, לדרך שבה הם בוחרים לחיות את החיים, לכל מה שהם בשבילי ואני בשבילם.
המשפחה שלי היא כמובן משפחה שיש בה אדם עם צרכים מיוחדים, וזו אני. אני ממש בסדר עם זה וגם הם. אפילו יותר מבסדר. אני יודעת שהם לא היו מוותרים עליי בעד שום הון בעולם. זה העניין במשפחה, שאת לא בוחרת אותה, את נולדת לתוכה, ובני המשפחה איתך לכל החיים. אבל גם במשפחה יש בחירה: איך להתייחס האחד לרעהו, איך לחיות ביחד, איך לשמור על קשר. אבא שלי נוהג לומר בצחוק שאפילו בתוך המשפחה יש פוליטיקה. העניין הזה משתנה ממשפחה למשפחה ומשפיע מאוד על כל אחד מאיתנו. לעיתים אנחנו סופגים את ההשפעות האלה לאורך כל חיינו, כי ככה זה משפחה. הכוח שלה חזק ביותר בעיצוב הפרט והחברה. לכן, המשפחה כל כך חשובה לי, לכם, לנו.
החברה שלנו בנויה ומורכבת בעצם ממארג של משפחות. אפשר למיין אותן בכל מיני אופנים. למשל, משפחה עם אדם עם צרכים מיוחדים כמו המשפחה שלי, משפחות עם שני הורים מאותו מין, משפחות חד הוריות, וגם משפחות "רגילות", כביכול. אבל למעשה, לכל משפחה אפיונים משל עצמה, מורכבויות משל עצמה, וגם אולי פשטות ברורה וקלה בהתנהלות משל עצמה.
גם אם היה אפשר לבחור
אני רוצה לומר לכולכם שאני מאוד גאה בהורים שלי. הם ממש עושים הכל כדי שהאחיות שלי ואני נהיה מאושרות ונרגיש שאנחנו חלק ממשהו טוב וגדול. הם עושים את זה גם כדי שנהיה בוגרות ואחראיות יותר ונמצה את כל מה שאפשר בחיים. אדם שמרגיש שיש לו גב מאחוריו, גב משפחתי, יהיה אולי חיוני יותר ויהיה לו יותר קל להסתדר בחיים. אני חושבת שהתחושה הזו שיש לך שורשים, שבאת מאיפשהו, היא חשובה מאוד, גם ברגעים שלא ברור לך לאן אתה הולך. אני מרגישה ככה. אני חושבת שהתקשורת בין בני המשפחה חשובה מאוד, וזה לא משנה בכלל מה סוג המשפחה, אלא מהו המסר שמועבר בין בני המשפחה, בדרך כלל מהמבוגרים לקטינים או למתבגרים, אבל לא תמיד, וגם עם כמה אהבה גדלים וכמה אהבה נשארת שם לתמיד.
אני לא מדברת, אבל אני יודעת לתקשר עם המשפחה שלי מעבר לכתיבה, גם בלי מילים. הם האנשים שמכירים אותי הכי טוב בעולם. אני יודעת שהם יבינו אותי בכל מצב. יותר מזה, אני מרגישה שאני מבינה אותם גם בלי שהם מדברים, ככה שהתקשורת חסרת המילים היא הדדית. אני מרגישה שעם כל יום שעובר התקשורת בינינו משתפרת. אין שמחה ממני שאלו האנשים שאני מבלה איתם את הימים והלילות שלי. נכון, אמרתי שאי אפשר לבחור, אבל גם אם אפשר היה, אותם הייתי בוחרת. כמה מכם יכולים לומר זאת? אני מקווה שכמעט כולכם מרגישים כך, ואם לא – קחו את הזמן ואת היום הזה, את יום המשפחה, כדי לחשוב איך אפשר אחרת.
אני רוצה להזכיר לכם, ואולי במיוחד למי שלא שפר עליו מזלו בעניין המשפחה, שיש עוד "משפחה" שאנחנו דווקא כן בוחרים – החברות והחברים שלנו. זו משפחה לא פחות חשובה, ולפעמים אפילו יותר. משפחת החברים מעידה עלינו דברים אחרים, והרי הם שם איתנו ולידינו מבחירה ולא מחובה. אז בעצם הכי חשוב שתקיפו את עצמכם במי שעושה לכם טוב. מילה של לי.
טורים קודמים של לי גיא-רון:
