שרון לביא בת ה-20 הופתעה מאוד כאשר התבשרה שנבחרה לאחת מבין 26 מצטייני השירות הלאומי-אזרחי, שמוזמנים לטקס חגיגי בבית הנשיא בירושלים. לביא, שמתמודדת עם שיתוק מוחין מלידה, הצליחה להגיע למעמד המכובד למרות שלא פחות מ-15 מוסדות סירבו לקבל אותה כמתנדבת בשירות הלאומי. למה? להערכתה, רק בשל מוגבלותה.
שלושה צעירים עם מוגבלות זכו לקבל את אות הצטיינות הנשיא: שרון לביא, הדסה מרצבך ונתנאל שושן (פירוט לגביהם בהמשך הכתבה). אצל לביא המוגבלות מתאפיינת בעיקר בצליעה, חוסר יציבות וקושי לעלות במדרגות. את השירות הלאומי עשתה במשך שנתיים מלאות במרכז היום והתעסוקה של כפר עופרים, המיועד לבוגרים על הרצף האוטיסטי.
כל חייה היא התגוררה במושב שער אפרים באזור השרון, וכאשר הגיעה לגיל 18 החליטה שזה הזמן המתאים לצאת לחיים עצמאיים. במשך חצי שנה חיפשה מקום שיקלוט אותה כבת שירות לאומי, אך לא הצליחה. “המגבלה שלי לא מפריעה לי בתפקוד היומיומי”, סיפרה בשיחה עם “שווים”, “ובטח לא בתפקידים שרציתי, אך כמעט כולם ראו רק את הנכות שלי והדביקו לי סטיגמה. היה לי קשה מאוד למצוא מקום שיקבל אותי. הרבה מקומות פסלו אותי רק על הנכות, וכאלה שכבר קיבלו אותי, ברגע האחרון משהו השתבש והם העדיפו לקחת מישהי אחרת, לא נכה. לצערי, הרושם הראשוני הוא הדבר שהכי פוגע בי”.
לביא שמעה עשרות תירוצים והייתה על סף שבירה. “אם אדם נורמלי שרוצה להתנדב מחפש גג שלושה מקומות עד שהוא מוצא את מקומו, אני הגעתי ל-15”, היא אומרת. “מה שעצוב הוא שהיו מקומות שחשבתי לגביהם שהם דוגלים בשוויון ואכפתיות, ואז נדחיתי וקיבלתי בוקס לפנים. רגע לפני שהגעתי לעופרים הגיע המשבר שלי. הרגשתי שאני לא יכולה לשאת את זה עוד. בדחייה האחרונה גם בכיתי המון.
“באחד המקומות”, היא ממשיכה, “כבר קיבלתי הודעה שהתקבלתי והתחלתי לתכנן את הימים שלי שם, ואז הגיעה השיחה הגורלית שבישרה לי שלמרות הכל זה לא יקרה. נשברתי. הם אמרו לי שהם מצאו מישהי טובה יותר, וכל השיחה התנהלה בצורה מגעילה. כמובן שהיא הייתה ללא נכות. כל האמונות שלי התנפצו לי מול הפנים. בכיתי הרבה והייתי ממש על סף ויתור, אבל אז למזלי הגעתי למקום הקסום שנקרא כפר עופרים, והשאר היסטוריה”.
“אין לי ספק שאני אחזור לכפר עופרים”
מרכז התעסוקה בכפר עופרים, מיסודה של עמותת אלו”ט, נותן מענה ל-105 בוגרים אוטיסטים. המטרה של המקום היא קידום בתחום התעסוקה, מימוש הפוטנציאל של כל חבר לפי רמתו, העדפותיו ויכולתו, ושילוב בקהילה. לביא הרגישה שהיא משתלבת נפלא בכפר ותורמת המון. כדי להגיע למרכז מדי יום היא נאלצה לצאת מבית ההורים ולשכור דירה בהרצליה עם בנות שירות נוספות.
“זה היה די מאתגר למצוא דירה נגישה”, היא מספרת, “שיניתי את כל החיים שלי עבור השירות הלאומי. הייתי נוסעת באוטובוסים כל יום וזה לא היה פשוט, אבל בהחלט שווה את זה. עזרתי לאנשים על הרצף האוטיסטי בתפקוד נמוך, וזה תפקיד מאוד מאתגר, אבל זה התאים לי. זה מקום עם הרבה סבלנות ואנרגיה חיובית, והגענו יחד להישגים נפלאים. גם תקופת הקורונה לא הפריעה לנו לעשות דברים נהדרים. הרגשתי שבכפר עופרים רוצים אותי מהרגע הראשון, בלי שום משחקים, הרגשתי הכי אהובה, ולכן החלטתי להישאר. אין לי ספק שעוד אחזור לשם”.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
לביא, זה לא כל כך מפתיע, מעוניינת לעסוק בעתיד בתחום הטיפולי. “אני רוצה ללמוד לתואר ראשון ושני בפסיכולוגיה ולהיות פסיכולוגית מטפלת”, היא אומרת. “אני נמצאת כרגע בשלב הלימודים לפסיכומטרי ובבדיקת אוניברסיטה מתאימה, שתתאים לי גם ברמת הנגישות והעזרה”.
ההודעה על קבלת ההצטיינות הייתה מרגשת מאוד. פגישה עם הנשיא לא התקיימה בגלל הקורונה, אבל זה לא הפחית מעוצמת הרגע. “הודיעו לי מעופרים שאני צריכה להיות זמינה, ואז התקשרו אליי והודיעו לי שהתקבלתי כמצטיינת נשיא. זה מאוד ריגש אותי. היה כיף לגלות שמעריכים אותי ואת עבודתי, וזה חימם את הלב. החברים והמשפחה התלהבו מאוד ושמחו עבורי, זה בא להם בהפתעה כמו שזה בא לי, וזו גאווה גדולה. אני מקווה שבמשפחה מסתכלים עליי כעל מודל לחיקוי. לא התפשרתי על כלום. גם כשאנשים אמרו לי לוותר או ללכת למקום אחר יותר פשוט, לא הקשבתי להם וסמכתי על עצמי. בדיעבד, אני לא מצטערת על כלום. לא פגשתי את הנשיא בגלל המגבלות, אך אולי זה יקרה בעתיד. אני מאמינה בכך”.
הצטיינות השירות הלאומי להדסה מרצבך
הדסה מרצבך בת ה-20 מצפת, בת שביעית מתוך תשעה אחים, נולדה עם מגבלה שמקשה עליה בהליכה. לדבריה, אין הגדרה ספציפית למוגבלות שלה. שירות לאומי היה ההעדפה שלה מלכתחילה. היא פשוט הרגישה שזה המקום שבו תוכל לממש את עצמה טוב יותר מאשר בצה”ל. לטענתה, הבחירה בשירות לאומי היא מאתגרת יותר, כי החיפוש עצמו והקבלה לשירות דורשים יותר ממועמד לפני צבא. מרצבך התנדבה בעמותת ”גדולים מהחיים”.
“היה לי מרתק וכיף להיות חלק מצוות איכותי”, היא אומרת, “הרגשתי כאילו אני שגרירה של נתינה 24/7. נתתי מעצמי את כל כולי, אבל גם קיבלתי המון תמיכה ופרגון מהילדים החולים. השותפות איתם גרמה לי להיות אמיתית כלפי עצמי, עם המגבלה שלי ובלי. כשמישהו מתמודד עם קושי כלשהו הוא פתוח יותר לקבל שוני של אחרים, והרגשתי את זה מאוד מאוד חזק במקומות השירות שלי. נחשפתי למגוון עצום של אנשים ממגזרים שונים. החיבור בין אוכלוסיות שונות כל כך, ותחושת השותפות בשירות בין האנשים השונים, הם דברים שאני אקח איתי הלאה”.
כאשר הגיעה ההכרה הרשמית מבית הנשיא, היא התרגשה מאוד. “זו הייתה סגירת מעגל מאוד ייחודית עבורי, לאור הדרך הארוכה שעברתי. הצוות והמשפחות שעבדתי איתם פירגנו לי מאוד. המשפחה שלי שותפה איתי בכל צעד, כך שהם מאוד מאוד שמחו וממשיכים לחזק ולתמוך בי בצעדים הבאים שלי. החוויה הזו והמענה שקיבלתי הן ממקום השירות והן מהרשות לשירות הלאומי אזרחי, חיזקו אצלי את האמונה שהכל אפשרי. עם מגבלה, בלי מגבלה, צריך רק חלומות, קצת כוח רצון, וכמה אנשים טובים שישמחו לתת יד בעת הצורך”.
הצטיינות השירות הלאומי לנתנאל שושן
נתנאל שושן בן ה-22 מנתניה חי עם לקות שמיעה ושיתוק מוחין, המתבטא בעיקר בחלקו הימני של הגוף. שושן קיבל את הפטור מצה”ל והחליט שהוא רוצה להתנדב לשירות לאומי, אך הוא לא ציפה שזה יסתיים עם תעודת מצטיין נשיא, את השירות שלו עשה במוסד לביטוח לאומי בעיר מגוריו.
וזה מה שנכתב עליו לרגל קבלת התעודה: “שושן הגיע לשירות בכל יום והשתלב בפן המשרדי של המשרד. בעקבות משבר הקורונה כמות הפניות לביטוח לאומי עלתה, והוא היה שם לסייע בכל דבר שניתן. הלב הרחב שלו, המסירות והדייקנות שהביא איתו לשירות, ובעיקר המוטיבציה הרבה, הובילו לכך שעובדי המשרד סמכו עליו בעיניים עצומות, העניקו לא את העצמאות שלו, והוא מנגד החזיר בענק. תושבי העיר אהבו אותו וסמכו עליו שהוא האיש המתאים עבורם כדי לעזור להם לקבל את הזכויות המגיעות להם. הוא לא נתן למגבלותיו השונות לעצור אותו מלתת לזולת ולתרום למדינה, ועל כך קיבל את התואר מצטיין נשיא”.
