fbpx

בואי נרקוד נשכח את הקורונה

לי גיא-רון כבר חזרה לרקוד עם בן הזוג סער (ריקודים סלוניים), ומאמינה שעוד קצת - והשנה הקשה הזאת מאחורינו

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בעודי יושבת בדשא ומשקיפה אל השמש שמבצבצת מבעד לעננים, אני חושבת על השנה המטורפת והמוזרה שעברה, על הבידוד, על הקורונה, על העצב והקושי, ושמחה שדברים נראים כאילו הולכים להשתנות. תקראו לי אופטימית, אבל אני רוצה להאמין שהשמש תמשיך להאיר עלינו כמו היום, כל יום, גם בחורף.

אני חושבת שהחיסונים מאפשרים לנו חיים טובים ונוחים יותר, עם פחות דאגות. לדעתי, אנחנו צריכים להעריך זאת, כי זה לא מובן מאליו. אני משתוקקת לצאת לרחובות, לחזור לצפות בסרטים בקולנוע עם הסאונד העוצמתי, שנותן לך תחושה כאילו את נמצאת בסרט לצד השחקנים הראשיים, לחזור לאכול ולשתות בבתי קפה ובמסעדות, לבחון את התפריט, להתלבט מה להזמין, לחכות לאוכל בציפייה, ולצאת מנומנמת מרוב האוכל שאכלת, לצאת למקומות הומי אדם, אפילו רק כדי להתלהב מנוכחות האחרים, להבחין בפרצופים השונים ולהתבונן בהם – משהו לו לא זכיתי כשנה.

אני יודעת שאנחנו עוד לא שם עד הסוף, אבל אנחנו רגל אחת מחוץ לדלת, וזה כבר מסמל התחלה חדשה וטובה יותר. אוכל לחזור ולבקר יותר ומקרוב את סבא וסבתא האהובים שלי, לפגוש חברות וחברים שלא ראיתי זמן רב, וגם את בן זוגי וחברי לריקודים. אוכל לחזור לרקוד כמו פעם, להרגיש את הקצב זורם בדמי. הריחוק החברתי נכח יותר מדי זמן וגבה מחיר כבד מדי. הגיע הזמן להחזיר את השליטה לידיים שלנו. אני מצפה שהשנה החדשה, כמעט ללא קורונה, תהיה עם התחדשות ופריחה, ממש כפי בואו של האביב, שכבר מתדפק כאן על הדלת.

לפני שלושה ימים חוויתי חוויה ממש ממש טובה. חזרתי לעשות משהו שאני אוהבת מאוד לעשות. אני אוהבת לרקוד, אני מאוד אוהבת תנועה. היא מרגיעה אותי מאוד. עוד דבר שמרגיע אותי הוא החבר שלי, סער המתוק, שגם הוא אוטיסט ובן הזוג שלי לריקודים. אנחנו רוקדים יחד כבר שנתיים או יותר, וזה הדבר הכי כיפי בעולם. אנחנו רוקדים ריקודים סלוניים – סלסה, ואלס, באצ'טה, טנגו וגם טוויסט. זה מדהים. יש לנו הדרכה ממדריך מקסים וסבלני, שאוהב אותנו ורוצה שנצליח לרקוד. הריקודים ממלאים אותי, התנועה ממלאת אותי. אני לא יודעת למה זה גורם לי לחוש כל כך טוב.

"הריקוד והתנועה ממלאים אותי". לי וסער על רחבת הריקודים

כמובן שיש עוד דברים שאני אוהבת לעשות, ועכשיו אולי יהיה קל יותר לחזור אליהם. אבל לצד היכולת לפגוש אנשים ולחבק אותם בידידות, הריקוד והמוזיקה הם שמטעינים אותי באנרגיות. האפשרות לרקוד נותנת לי כוח במשך השבוע, ואני מקווה שהיכולת לרקוד לא תוגבל שוב, כי הריקודים ממש ממלאים אותי ומווסתים אותי, ובשבילי זה פשוט מעולה.

אני רוצה לאחל לכולנו שבזמן הביניים הזה נוכל למצוא לפחות נקודת אור אחת, שהייתה חסרה כל כך לאחרונה בחיינו. אני מקווה שאנחנו בישורת האחרונה של הסאגה הזאת, ושהכול יחזור לקדמותו בהקדם. אני גם מקווה, לא – אני יודעת, שיהיה לנו שוב שמח, ושלא נצטרך יותר לוותר על כל כך הרבה פעולות ומעשים שהפכו לחלק בלתי נפרד מחיינו. כאלה שחשובים לנו ושעושים לנו טוב.

בברכת חיסון שמח, אני מאחלת לכולם שנצא מזה כבר. אני מרגישה שהמועד קרוב. מילה שלי.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

לי גיא-רון

לי גיא-רון

בת 25. גרה בתל אביב. יש לי שני הורים מדהימים ואחיות. אבל, יש עוד משהו חשוב וגדול שמאפיין אותי – אני אוטיסטית, שלא יכולה לדבר אבל יש לה מה להגיד

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״