את הדברים הבאים אני כותב בדאבה רבה, כי הדו”ח הכרסתני: “המלצות הוועדה הבינמשרדית לטיפול בהתמודדות כוחות האכיפה והביטחון עם אנשים עם מוגבלויות” (16.2.2021) הוא מסמך מאכזב, על אף שאנשים רבים וטובים השתתפו בחשיבה עליו, כולל אני עצמי וג’וש ארונסון, עמיתי מ”שווים”.
הוא מאכזב כי הוא נעדר אומץ, ומשום כך, למרות שהדו”ח מציע דיאגנוזה וטיפול מומלץ, החולה עדיין ימות. הסיבה לכך פשוטה: אי אפשר “לרפא” את החולה הספציפי הזה ממחלתו, שאיננה מחלה. זוהי מוגבלות, ובמאה ה-21 מוגבלות כבר לא נחשבת ל”אשמתו” של פרט זה או אחר, אלא כהבניה חברתית. יתרה מזאת, במאה ה-21 כבר לא מקובל להאשים את הקורבן.
נתחיל מההתחלה: ב-30.3.2020 נהרג מיריות שוטרים איאד אלחלאק, צעיר אוטיסט ממזרח ירושלים. המקרה הזה לא היה המקרה הראשון בו נהגה המשטרה באלימות יתרה באדם עם מוגבלות, אבל הוא היה כה מזעזע, עד שמנכ”ל בית הנשיא מינה ועדה שתבדוק את הגורמים למקרה ואת הדרכים למנוע מקרים דומים בעתיד. לוועדה זו היו גם ועדות משנה, שבאחת מהן הופעתי גם אני.
הוועדה סקרה בפירוט את הקשיים השונים שחווים אנשים עם מוגבלויות שונות במפגש עם המשטרה. תיארה כמה טראומתי המפגש עלול להיות לאנשים עם מוגבלות: משפה קשה בה מדברים אליהם שוטרים, מאיזוק, משימוש בטייזר, ממעצר ופתיחת הליכים פליליים. וזאת, מבלי להזכיר שחלק מהמקרים מסתיימים במוות של אדם עם מוגבלות.
הוועדה עשתה את עבודתה נאמנה באיתור הבעיות, אבל “חצי עבודה” בהצעת הפתרונות. הסיבה לכך מופיעה כבר בעמ’ 6 של הדו”ח: “אין כוונת הוועדה… לבקר את כוחות האכיפה והביטחון”. מרגע הצהרת הכוונות של היו”ר, חברי הוועדה נאלצו לפסוע בנתיב שמרני, עוקף בעיות.
הבעיות והפתרונות, כפי שהוגדרו על ידי הוועדה, הם אלה:
1. הבעיה: שוטרים מתקשים לזהות אנשים עם מוגבלויות.
הפתרונות: הכשרות ייעודיות לשוטרים, הנפקת “כרטיס חירום” עם פרטי אדם עם מוגבלות, שאותו אדם יישא עליו ועוד.
2. הבעיה: אנשים עם מוגבלויות מתקשים לזהות שוטרים, ולכן מפגינים התנהגות שנראית חשודה.
הפתרון: בניית מודל לצוותי התערבות במשבר, שיגיבו לקריאה במקרה בו מעורב אדם הידוע כאדם עם מוגבלות.
3. הבעיה: היעדר תקשורת מוסכמת ומתואמת בין המשטרה לבין אנשים עם מוגבלויות. למשל, שוטר שמתייחס לאדם עם מוגבלות כאל ילד קטן, או מרים קול על כבד-שמיעה. אני מניח שההכשרה הייעודית אמורה לפתור בעיה זו.
4. הבעיה: היעדר נכונות של המשטרה להיעזר בקרוב משפחה או מלווה של אדם עם מוגבלות.
הפתרון המוצע הוא התנהגות הפוכה, וזה הגיוני. מה שלא הגיוני הוא השמטת הבעיה האקוטית באמת: היעדר נכונות של המשטרה להיעזר בארגונים אזרחיים, שמתמחים במוגבלויות. כולל כאלה שמורכבים מאנשים עם מוגבלויות ומשפחותיהם. המשטרה מתבצרת בתוך עצמה בנושא זה, ולכן “אין כוונת הוועדה… לבקר את כוחות האכיפה והביטחון”. למה להרגיז אותם סתם.
5. הבעיה: חוסר היכרות של המשטרה עם אנשים עם מוגבלויות, בכלל, לא רק בעת קריאה לאירוע.
פתרון: הוועדה ממליצה על דבר קל לביצוע: לעודד תעסוקה והתנדבות של אנשים עם מוגבלויות במשטרה. אני המלצתי בוועדה על פתרון הפוך, תובעני יותר: ששוטרים יתנדבו במועדונים של אנשים עם מוגבלויות. תופתעו לדעת שלא המצאתי את הגלגל: זה כבר קורה במספר מקומות, אבל לא מספיק.
6. הבעיה: פתיחת הליכים פליליים נגד אנשים עם מוגבלויות, לפעמים שוב ושוב, במצב שבו ניתן למצוא פתרון אחר.
הוועדה ממליצה על הפתרון המסורתי, שבו צועד המשפט הישראלי בשנים האחרונות: להנגיש ולהתאים עוד ועוד את ההליכים הפליליים לאנשים עם מוגבלויות, כדי שלא יהיו טראומתיים. למנות “מנגישי צדק” שיתווכו את התהליך לאדם עם המוגבלות ולצד השני: מערכת האכיפה או המשפט. מסגרת כללית של חקיקה קיימת בחוק שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלות, וחקיקה ספציפית יותר בחוק הליכי חקירה והעדה (התאמה לאנשים עם מוגבלות שכלית או נפשית), שחקיקתו היא הישג גדול של ארגונים חברתיים.
לכאורה, פתרון טוב, אלא שיכול להיות טוב יותר. אפשר להסתער על החוק הפלילי, שמכוחו פועלת המשטרה, ולבצע בו תיקונים מצילי חיים: חקיקה שמסדירה מעצר של אדם עם מוגבלות, או חקיקה שמסדירה את העברת ההליך לבית משפט קהילתי. הדגש בבית משפט קהילתי מושם על שיקום האדם תוך כדי טיפול בבעיות הרקע שלו, ללא מאסר. מרגע שישתנה החוק, יימנעו בעיות רבות המוזכרות בדו”ח, ואז לא צריך יהיה “לרכך” את האפקט הטראומתי שלהן.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
למה איש לא מציע זאת? אולי כי צריך להתחיל להתרגל למחשבה שניתן למנוע את הפגיעה והיא לא גורל משמיים. ואולי, אני מציע בזהירות,קל יותר לארגונים חברתיים להשפיע על שינוי חוקים שמכוחם פועלים גורמי רווחה או להניע חקיקה של חוקי שוויון מטעם משרד המשפטים, מאשר לחולל רעידת אדמה בחוק העונשין שאליו התרגלו השוטרים (הם פועלים מכוחו), עורכי הדין והשופטים.
ההפתעה הגדולה באמת חיכתה לי לקראת סוף הדו”ח, בנספח 9 שמתחיל בעמ’ 79 – המשטרה הגיבה לעבודת הוועדה הבינמשרדית: “הכשרת שוטרים – טובה ככל שתהיה, לא תהווה תחליף להליך טיפולי ראוי… ואין לנו ספק שאירועים כאלה ימשיכו להתרחש, גם אם כלל המערכות האחרות יפעלו באופן מלא”.
אני מודה למשטרה על גילוי הלב המוחלט שבדברים. אשיב לה בכנות דומה: ממך, משטרת ישראל, מצופה לכתוב שהחזון הוא להוריד את הפגיעות על רקע מוגבלותי לאפס.
בעולם שבו אין חסינות מראש לאיש (לא כזה של “אין כוונת הוועדה… לבקר את כוחות האכיפה והביטחון”), הייתי מצפה שמישהו, אולי אדם עם מוגבלות, יוסיף לאחר מכן את המילים הבאות:
“אנחנו מודים למשטרת ישראל על תגובתה ומבקשים, בהזדמנות זו, להשכיל את קוראינו, שבמאה ה-21, קיים תחום אקדמי בשם ‘לימודי מוגבלות’. אחת מהנחות היסוד של תחום זה היא שתפיסת המוגבלות המסורתית כבר לא רלוונטית. פעם נהגו לומר שהמוגבלות היא בעיה אישית של מי שיש לו מוגבלות, ושצריך לטפל באדם עם מוגבלות ולרפא אותו, עד שיתאים לסביבה. אפשר להבין מכך גם שמי שלא מצליחים לטפל בו בהצלחה, מוטב שיישאר בבית, כי החברה, בכל מקרה, לא אחראית לבעייתו. כיום, אנחנו כבר לא מדברים במונחים כאלה. אנחנו חושבים שמוגבלות קשורה מאוד לתפקוד של הסביבה. אפילו במונחים הזהירים עד מאוד של דו”ח זה, ניתן להבין שהתפקוד שלכם אינו מזהיר במפגשיכם עם אנשים עם מוגבלויות, והוא רק מגדיל את עומק הסבל והטראומה של הצד השני. אתם החולה האמיתי. אל תשלחו אותנו לטיפול“.
הנה, כתבתי.
הערה: דבריי מכוונים לקובעי המדיניות במשטרה, לא לשוטרים שבשטח. אני מצטער במיוחד על שוטרים שהם גם קרובי משפחה של אנשים עם מוגבלויות.
