fbpx

איך זה מרגיש כשאת תמיד הילדה השונה

שרון ליפקין, אישה נמוכת קומה, כותבת על החוויות הקשות כילדה, ומה העצה החשובה שקיבלה מאמא שלה

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת שרון ליפקין

"יהללך זר ולא פיך", אומר הפסוק המפורסם מספר משלי. ובכל זאת, אני בוחרת לכתוב על עצמי, אולי כדי לעזור לעוד אנשים כמוני, אולי גם כדי לפקוח את עיניהם של אלה שנמצאים בצד השני של המתרס.

כל אחד מאיתנו חווה לפחות פעם בחייו את התחושה שהוא נמצא בעמדה נחותה. לא משנה אם זה היה מבחן בכיתה, ואת/ה היחיד/ה שנכשלתם, או ריצה בבית הספר, ורצתם יותר לאט מכולם. השאלה היא מה הרגשתם ברגע שבו הפסדתם. תמיד יש את מי שיבוא ויגיד לך שאתה לוזר. או להיפך: מה הרגשתם ברגע שבו אתם הייתם המנצחים וראיתם את המפסיד דומע בשקט בפינה.

אבל איך זה מרגיש כשאתה באופן קבוע הילד השונה, זה שכולם צוחקים עליו? או להיפך, כשאתה מהמקובלים , "היפים והרגילים", ויש מישהו שהוא שונה ממך במראה, עד כדי כך שזה הופך להיות הספורט הלאומי לצחוק עליו? האם אתם חוויתם את זה, מהצד האחד או השני? מה הרגשתם אם צפיתם מהצד? מה הרגשתם רגע אחרי שהייתם הצד הפוגע?

אז תנו לי לספר לכם בקצרה איך זה להיות בצד הנפגע. כשנולדתי, אמי ראתה שאני קצת שונה במראה, והבינה מהר מאוד שהיא קיבלה שליחות לגדל אותי. עד כיתה א' לא חשתי שונה בכלל. רק כאשר נחשפתי לכמות גדולה של ילדים בבית הספר, התחילו כל ההצקות, העלבונות, השאלות. לפעמים מתוך סקרנות, לעיתים מתוך רצון להכאיב. אני לא רוצה לחשוב שזה היה מתוך רוע טהור.

שרון ליפקין בילדותה

פעם, בכיתה ט', אני זוכרת שראיתי פתק שהעבירו ביניהן שתי בנות בשיעור. הן שכחו אותו על השולחן, ואני גיליתי שהן התכתבו עליי. "איזה מכוערת שרון", הן רשמו אחת לשנייה. בום, חץ מורעל נכנס ללב. ילדים, זה ידוע, הם אכזרים, או אולי ישירים, מה שרואים וחושבים אומרים. תלוי איך מסתכלים על זה.

בכל יום הייתי חוזרת הביתה בדמעות ומספרת לאמא שלי על כל מה שהיה. היא לימדה אותי לענות. בהזדמנות אחת היא אמרה לי: "את לא חזקה פיזית, את לא יכולה להרביץ. תרביצי עם הפה שלך". וכך באמת עשיתי. אולי זה מה שעזר לי בהמשך החיים להיות אשת מכירות טובה. למדתי לענות על כל דבר שאומרים לי. במובן מסוים, היכולת להתגונן מפני לעגם של הילדים דומה לטיפול בהתנגדויות בתהליך מכירה. כושר הביטוי אצלי התפתח הרבה יותר מהר מאשר הגובה. יש לציין בהודיה כי צוות המורים בבית הספר תמך בי בצורה מדהימה.

אני שבה ושואלת את אלה שצחקו עליי כי הייתי השונה, למה? תחשבו על הכאב בלב. כמו שכבר כתבתי כאן, גם מורפיום לא מרפא אותו. אולי, אני רק מציעה, אם תיגשו ותבינו מי האדם הזה, תוכלו להרוויח חבר אמיתי. אולי תגלו שהוא בעצם האדם שהכי מבין אתכם ויודע מה אתם מרגישים. כשאנשים בוהים באדם בשל המראה החיצוני שלו, אני קוראת לזה "חיצי השתיקה השורפת". ניתן לראות את תנועות האישונים של המתבוננים גם אם הם לא מודעים לזה.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

לפעמים, חשוב לי שתדעו, מי שסופג את הכאב יורה אותו בחזרה אל הסביבה. אז אם אדם עם מוגבלות ענה לכם בצורה די קיצונית כששאלתם שאלה טריוויאלית, אל תכעסו. תבינו שכנראה לפני כמה רגעים הוא קיבל מכה חזקה ללב.

במקרים רבים, אנחנו, האנשים שנראים אחרת, דווקא מלאים בהומור עצמי. בימים כתיקונם, כששואלים אותי למה אני נמוכה, אני עונה שהתכווצתי במקלחת. ולסיום, אני מרשה לעצמי לצטט שורה משיר שאני נורא אוהבת: "רק מילה טובה או שתיים, לא יותר מזה". אז בואו תשברו את מעגל הבושה. אנחנו, מצידנו, נשבור אותו עם הומור או סתם מילה טובה. לא צריך יותר מזה.

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״