“עַל גְּדַת הָאֲגַם הָיָה חֹרֶשׁ שֶׁל עֲצֵי אַלּוֹן… וּבְמֶרְכָּזוֹ נִצָּב עֵץ הָאַלּוֹן הַמַּרְשִׁים מִכֻּלָּם. מוֹסַד הַשִּׁקּוּם לְמִתְמוֹדְדֵי הַנֶּפֶשׁ שֶׁבְּתוֹכוֹ הָיָה הַמְּפֻרְסָם שֶׁבְּכָל בָּתֵּי הַחוֹלִים בָּרֶפּוּבְּלִיקָה הַיְּרֻקָּה”.
כרגע אולי קשה לנו לחשוב חצי שנה קדימה, והאירועים הקשים שפוקדים אותנו בזה אחר זה השכיחו כנראה את הידיעה המעניינת שהבליחה בעיתונים רק בחודש שעבר: תערוכת ענק של יָיוֹאִי קוּסָמׇה היפנית, האמנית המצליחה ביותר בעולם, תוצג במוזיאון תל אביב בנובמבר. לקוראי ״שווים״ הידיעה הזו חשובה קצת יותר מהרגיל, כי קוּסָמׇה, בת ה-92, היא אישה עם צרכים מיוחדים, מתמודדת נפש. אישה אמיצה, פורצת דרך.
האמנות שלה מפורסמת בכל העולם, במיוחד הדלעות המנוקדות שהיא יוצרת, ונמכרת לעתים במיליוני דולרים ליצירה. בכלל, היא חובבת נקודות. באותה מידה מפורסמת העובדה שהיא מתמודדת נפש. שהיא יוצאת לתערוכותיה שמוצגות במוזיאונים נחשבים בכל רחבי העולם, ולקבלת פרסים ואותות כבוד (ביניהם מהקיסר היפני), מחדרה שבבית החולים למתמודדי נפש – ואליו היא גם חוזרת. זה פרט חשוב בביוגרפיה שלה, אבל הוא לא משפיע על האופן בו אנשים מתבוננים ביצירותיה. היא לא מקבלת פרסי רחמים על מוגבלותה. היא מקבלת פרסים על חדשנותה האמנותית.
לכן, מוזר להתבונן באמנית המפורסמת ביותר בעולם רק מהזווית של אישה עם מוגבלות, אבל היא פורצת דרך גם בחייה האישיים. יָיוֹאִי קוּסָמׇה היא מודל מצוין של אשפוז רב-שנים בתוך ממסד פסיכיאטרי, שמאפשר חיים מלאי משמעות ויצירה. חיים של מתן משמעות מתוך יצירה בלתי פוסקת.
מגיל 48 היא מתגוררת באותו מוסד, שנמצא בטוקיו, ושומרת על אותה שיגרה: בתשע בבוקר בדיקות בבית החולים. משם – מגיעה לסטודיו שלה, שסמוך לבית החולים (כעת מסיעים אותה בכיסא גלגלים), במשך 20 דקות אוכלת ארוחת צהרים, ולאחר מכן מציירת עד שש בערב. בסוף השבוע היא מציירת בחדר קטן בבית החולים. היא נמנעת מכל פגישה עם אנשים שאינה מכירה. זה המסלול הקבוע שלה במשך עשרות שנים.
לא רק ציירת, גם סופרת
כשקראתי עליה, נתקלתי בפרט ביוגרפי שאיכשהו נשמט מכל דיון בה. קוּסָמׇה היא גם סופרת, שכתבה ב-1994 ספר בשם ״בית חולים לנמלים מתמודדות נפש״. הספר, שנכתב ביפנית, לא תורגם לאף שפה זרה. אולי לא ידעו כיצד להתמודד איתו. הוא כתוב במתכונת של ספר ילדים, בשפה פשוטה ומובנת, באותיות גדולות, בטון רגוע. ציורים.
הדמויות בו הן נמלים. חביב כמו סרט אנימציה. אבל התוכן מאתגר. קוּסָמׇה מספרת לנו על הרובד הנסתר מעין של חיי אשפוז, חזרה לקהילה, אשפוז חוזר ולעתים גם התאבדות. היא לא חוסכת את ביקורתה על בית החולים שהיא מתארת. כותבת על רופאים שמקבלים שלמונים ומתנות כדרך קבע, על הבדלים בתנאי האשפוז בין עשירים לבעלי אמצעים כספיים בינוניים (במוסד הפרטי היוקרתי עליו היא כותבת אין מטופלים ממש עניים), על הזנחת טובת החולה משיקולים זרים כמו קידום מקצועי ופרסום.
אין לדעת אם זו מציאות שראתה לנגד עיניה באותה תקופה, תיאור דמיוני ולעגני, שיקוף של חרדות עצומות שלה, או עירוב של כל אלה. זה, למעשה, ספר מצחיק (אבל לא נראה שמומלץ להקריאו לילדים). הנה קטע אופייני:
“לָאַחֲרוֹנָה פֻּרְסַם סֵפֶר שִׁירָה בְּאֵיכוּת מְעֻלָּה, שֶׁשֻּׁבְּצוּ בּוֹ גַּם צִיּוּרִים. הוּא נִכְתַּב עַל יְדֵי נְמָלָה שֶׁהֻכְרְזָה מְשֻׁגַּעַת וְאֻשְׁפְּזָה בִּכְפִיָּה כִּי אָכְלָה נְמָלִים אֲחֵרוֹת. כּוֹתֶרֶת הַסֵּפֶר הָיְתָה: ‘גַּם אֲנִי רוֹצָה לְהֵיאָכֵל'”.
אַיְּלִין, גיבורת הסיפור, כנראה בת-דמותה של קוּסָמׇה, היא נמלה מתמודדת נפש, שמאושפזת במוסד בעל שם יוקרתי משנות העשרים לחייה. כישרונה בולט, מושך תשומת לב עולמית. לאַיְּלִין וליָיוֹאִי קוּסָמׇה יש מאפיינים ביוגרפיים משותפים. הנמלה הצעירה נולדה למשפחה אמידה, כמוה. הנמלה רוצה לאמץ ילד, קוּסָמׇה אימצה בת בבגרותה. שתיהן מנסות לבנות לעצמן חלל בטוח של יצירה, לא בתוך בית החולים אבל בקרבתו. היצירה היא כל חייהן. הן מציירות את חזיונותיהן בנקודות.
אַיְּלִין היא נמלה עמלנית בשירות האמנות. האמנות היא כל חייה. במקביל, היא מרגישה שדמויות סמכות בחייה, בעיקר דמויות גבריות של רופאים, מנצלות אותה, את האמנות שלה, את הפרסום שלה. על גבה הצנום בונה מנהל בית החולים עסק שמניב מענקים, כנסים, פרסום לעצמו ופרסומים אקדמיים שלו. הוא ממתג את כל בית החולים כמוסד שמשקם בעזרת אמנות. אילין מספרת שהמנהל מכריח את הנמלים ליצור עבודות שהוא מכנה ״תרפיה באמנות״ רק בביתו, ביום ראשון, ואז אוסף את התוצרים ומשתמש בהם לצרכיו. הנמלים שבאמת רוצות ליצור, מחביאות בד קנבס בחדריהן.
המקרה של ואן גוך
זה מזכיר את התלונות של וינסנט ואן גוך במכתבים לאחיו תיאו באשפוז האחרון שלו. כל העולם מכיר את יצירותיו האחרונות של הצייר המפורסם. השווי שלהן רב. אבל ממש לפני מותו, וינסנט התלונן שבית החולים מנע ממנו חומרי יצירה, התחנן שתיאו ישלח לו בדי קנבס. הוא נאלץ לצייר על מפת שולחן שאכלו עליה.
גם הרופא של ואן גוך היה ״רופא של מפורסמים״ בלשון ימינו. ואן גוך הגיע לאשפוז כי הרופא הזה היה ידוע כ״רופא של ציירים״. ספק אם התאבדותו של ואן גוך פגעה במוניטין שלו. כשהגוף הסובל, שבתוכו פירפרה נשמה סובלת, נקבר, מתעוררת לחיים חדשים היצירה של אותו האדם, נצבעת בצבעים של הקיצוניות שבה חי ומת. ערכה הכספי עולה. כל מי שקרוב לאגדה בהיווצרותה רק מרוויח.
ככל שהדפים שכבר נקראו מתרבים, כך הטון של הספר הולך ומחמיר. הקלילות מפנה את מקומה לעיקר – סיפור הניצול של הנמלה אַיְּלִין על ידי הרופא המטפל שלה, שהיא מכנה: דוקטור חכמולוג.
זהו כתב אישום נוקב, יורד חדרי בטן. דוקטור חכמולוג, היא מספרת שוב ושוב, לחץ עליה מאוד לקנות ביוקר חלק מהגינה של ביתו ״כדי להקים שם סטודיו שבו תיצור את יצירותיה״. לאמץ את בנו ״כי היא ממילא רוצה לאמץ ילד״. הדוקטור, שהכיר את פחדיה, הבטיח לה שלעולם לא יעזוב את בית החולים ולא ייצא לפנסיה. הוא השתלט על מסיבה שנערכה לרגל תערוכה שלה כאילו היה חתן השמחה.
כשהנמלה אזרה אומץ
אַיְּלִין נקרעה נפשית בין הסלידה מהמעשים האלה לבין פחדי הנטישה שלה ותלותה המוחלטת ברופא שטיפל בה רוב חייה. בצר לה, התייעצה עם ״קולגות״ – נמלים מטופלות אחרות, ש״בחוץ״ עסקו בעריכת דין. הן הבהירו לה שהנתיב המשפטי סגור בפניה, כי הרופא המטפל שלה יעיד שאיננה מבינה את המציאות, והלחצים שהופעלו עליה היו מאחורי דלת סגורה. לחרדתה, התברר לה שחוץ מהכספים והמתנות שהועברו מיד ליד בגלוי, גם מטופלים אחרים נדרשו ״להלוות כסף״ ו״לחתום״ לאותו רופא.
היא ניגשה לאחראי האדמיניסטרטיבי של בית החולים וביקשה שיוחלף הרופא המטפל בה. דוקטור חכמולוג, כמובן, הכחיש הכל, פטר את טענותיה בחיוך מזלזל, אבל אַיְּלִין זכתה ברופא חדש. הרופא החדש התעקש לנהל שיחות על בריאותה בלבד. משעמם, אבל מרגיע. לראשונה מזה שנים רבות עצרה אַיְּלִין לחשוב. היא הרגישה מרומה, מנוצלת, נבגדת. גם התגעגעה לדוקטור חכמולוג והרגישה אשמה על כך שלא תמכה בתשלומים הרבים שלו. אבל היא ידעה שחייה ושפיותה ניצלו ברגע האחרון.
הספר פורסם, כאמור, בעשור האחרון של המאה הקודמת. מרד העבדים בגרסת מרד הנמלים. יָיוֹאִי קוּסָמׇה היא אישה אמיצה מאוד. היא הקדימה את זמנה. אין לי ספק שמאחורי רפורמות שנעשו במערכת בריאות הנפש בשנים שחלפו מאז במדינות שונות בעולם, יש עבודת נמלים של איסוף עדויות וראיות בדיוק כאלה.
* אני מודה לאמי שתירגמה בשבילי את הספר בעל פה משפת המקור.
