באיחור ניכר, כהרגלי, ישבתי לצפות בעונה הראשונה של "מיוחד" ("Special"), הסדרה הקומית-חברתית מבית היוצר של נטפליקס. אלמלא ההשקה של העונה השנייה רק לפני שבוע וחצי, הטור שאתם קוראים עכשיו לא היה בא לעולם. אבל השקה הייתה, ואיתה נחמה גדולה שהבינג' שלי עם ראיין, גיבור הסדרה, עדיין לא הגיע לסופו.
ראיין (מגולם על ידי השחקן ראיין אוקונל), צעיר בשנות ה-20 לחייו, עם שיתוק מוחין קל, הוא גם הומו בארון. אחרי שעבר תאונת דרכים, הוא מגיע לעבודה ככתב באתר שפונה לנכים, אך את הנכות שלו עצמו הוא מעדיף לייחס לתאונה ולא לשיתוק. מקום העבודה, הוא מרגיש, הוא הזדמנות טובה להמציא את עצמו מחדש.
מה אני אגיד לכם, הסדרה הזו תפסה אותי בביצים שאין לי, ויותר מזה הראתה לי למה אין לי אותן. ראיין הוא מראה עבור אישה עם מוגבלות כמוני. הוא נמצא בתפר הזה של בין להיות מוגבל ללהיות יכול. במילותיו שלו עצמו הוא "מוגבל מוגבל". נכה, אבל לא עד הסוף, ומצד שני גם לא ממש אדם בריא. בקיצור, מוגבל בערבון מוגבל.
כמו אצל ראיין, גם אצלי הפרעות האכילה מכתיבות במידה רבה את החיים. כמו ראיין, גם אני מנסה להימלט מהסטטוס "אישה עם מוגבלות". מצד אחד, אני יכולה. הנה, הוצאתי שלושה ספרים מצליחים, כתבתי כמעט בכל העיתונים המובילים בישראל, עבדתי בטלוויזיה. ומצד שני, אני אישה בת 47 שעדיין מרעיבה את עצמה.
"לא רוצה יותר לראות אנשים עם מוגבלות", אמרתי הבוקר לעובדת הסוציאלית שניסתה לשכנע אותי לחזור ל"מפעל המוגן" שעבדתי בו. הלכתי לשם בעיקר בשביל החברה, כי כל עבודתי האחרת היא מהבית. לא החזקתי מעמד כי הכבידו עליי השעות המרובות מחוץ לקן המגונן והחונק, ובעיקר כי השהות במקום הזכירה לי כל הזמן שאני באופן רשמי "אישה עם מוגבלות". פלומבה.
מה שאני לא הצלחתי למצוא בעבודה, וראיין כן, זו חברה. קים, צעירה ממוצא הודי וקולגה שלו, מתחילה לעשות לו היכרות עם החיים. בעזרתה הוא פוגש אנשים, הולך למסיבות בריכה עם כולם, וגם מנסה לצאת מהקן של אמא ולשכור דירה. הוא מצליח. אימו, שכבר התמכרה לאימהותה המגוננת, נותרת עם פרוש כנפיו מהבית ומחייה עם חלל גדול.
ככל שראיין מצליח בעבודתו, אנשים מחזרים אחריו יותר ומחפשים את קרבתו. המוגבלות שלו, הוא מגלה, היא גם יתרון. הוא זוכה להרבה אהדה ואמפתיה. אבל ככל שהוא "מבריא" וצומח לחיים שגרתיים, הוא כבר לא רוצה בזה. הוא נותר מבולבל: האם אוהבים אותי או רוצים אותי, ומה ההבדל?
גם אני מגלגלת שנים רעיון לסדרת טלוויזיה, שכבר יצרה עניין אצל חברת הפקות גדולה, אבל לא מסוגלת לשבת ולכתוב. פוחדת, סולדת, לא רוצה. לא רוצה עוד את הטייטל הזה של האוי אוי אוי, המסכנה הזאת, המשוררת האנורקסית בולמית. רוצה אחר, רוצה חדש. ומצד שני, כדי להמציא את הגלגל צריך קודם להמציא את הריבוע.
אין לי מושג איך נראה ריבוע. רק רוצה לא לוותר, רוצה להיות כמו כולם, להגיע לאופן ספיייס מבלי שיבחינו כמה פעמים אני קמה לשירותים.
מזלו של ראיין שיש לו את קים, ועם הרבה הומור שניהם מוצאים את דרכם להיות מי שהם, בלי סגירת סוגריים. רק בלהרגיש את הרגע ומה אתה כרגע – מוגבל או אולי דווקא טיל בליסטי. והכל משתנה והכל נזיל, רק צריך למצוא את הגולם, לקלף אותו אט אט אט מתכריכיו, ולהתחיל להזיז את האיברים בגוף.
לרקוד את ריקוד החיים.
אתמול בערב השלמתי את העונה הראשונה, בלי לדעת שעונה שנייה נמצאת בפתח (יותר מאוחר העורך עידכן אותי). זה הרגיש קצת כמו "מוות". הסדרה הזו כאילו נכתבה עבורי ועבור עוד נכים שרוצים זכויות שוות, ומצד שני מכורים להנחות שעושים להם בשוק החופשי.
בכל מקרה, ובלי קשר לעונה הבאה שתבוא עלינו לטובה, ראיין וקים השאירו אותי לרגע אחד עם טעם של "את יכולה עכשיו ללכת על סדרה מתוסבכת עם המון שמות ושנינויות". בסוף את תביני, שמעתי את עצמי אומרת לעצמי, שלראש שלך אין שום מוגבלות.
