מדי פעם אני מקבל תזכורת מאיאד אל-חלאק ז”ל, ולבי נשבר שוב לרסיסים. התזכורת הפעם הייתה העמדת השוטר שירה בו לדין תחת הסעיף: הריגה בקלות דעת. הרבה דעת יש במקרה הזה, ואני – ככל שאני מוסיף דעת, אני מוסיף מכאוב.
לבי נשבר עליך, איאד. אתה היחיד ששילם במלואו את המחיר על שיקול הדעת הלקוי של הסובבים אותך, מקרוב ועד רחוק.
מי שהחליט לשלוח אותך ללכת לבדך מהבית למוסד השיקומי, כולל עמדת הבידוק הביטחוני, גמר בדעתו לפתח אצלך כישורי עצמאות שנחוצים לחייך הבוגרים. אבל אתה, איאד, היית ילד בנשמה של מבוגר. ילד שבקושי מדבר וזקוק לתיווך בתקשורת. אתה מעולם לא היית האוטיסט שניתן להכשיר אותו להליכה עצמאית, ללא מלווה, באזור מסוכן מבחינה ביטחונית. ומי שאיפשר לך לצעוד לבידוק עוטה כפפות שחורות, החשיד אותך עוד יותר בעיני השוטרים.
אינני יודע מי הגברת שעונה בכתב האישום להגדרה: “אישה שאיאד הכיר”, ושבאותו כתב אישום אין כל אזכור למעורבותה במותך. כן, גם היא הפעילה שיקול דעת בצורה לקויה, כשרמזה לך באצבעה לרוץ אחריה, במקום לומר לשוטרים שאתה אוטיסט. אותה גברת, שהציגה את עצמה למשטרה ולתקשורת כמטפלת במוסד שאליו הלכת, ושמופיעה בבירור בסרטון של המשטרה כזו שהריצה אותך ואז נטשה אותך, הותירה סימנים עמומים ובלתי ברורים בכתב האישום שהגישה הפרקליטות.
אולי מה שהמשטרה רואה, הפרקליטות לא רוצה לדעת. יש להם כוכב אחר לאירוע. השין גימ”ל (ש”ג). השוטר שירה בך פעמיים, איאד. כן, גם לפרקליטות יש השיקולים שלה. אולי, לך תדע, היא מעדיפה לתלות את השוטר מרגליו כדי שיהיה קצת שקט מארגוני הנכים האלה.
אני חושב על הגבר הצעיר בן ה-20, שלפי הדיווחים יועמד לדין על סעיף שהעונש המקסימלי בו הוא 12 שנות מאסר. מלבד המאסר, שאורכו יהיה כזה או אחר אם יורשע, הוא ישלם ביוקר, ברגשות אשם, לשארית ימי חייו, על התמונה של הילד-איש שהרג מבלי לדעת שהוא אוטיסט. הוא ידע רק מה שלימדו אותו: שביום מסוים שיש בו התראות ספציפיות, כל ערבי פלסטיני שעונה לפרופיל מסוים עלול להיות מחבל. הוא ידע להתבונן באנשים רק דרך כוונת. לא כאנשים, אלא כמטרות פוטנציאליות.
לא הייתה לו מודעות: הוא לא ידע מהם המאפיינים שאולי מרמזים שמאן דהוא הוא אוטיסט. הוא לא הכיר את המונח: “מוגבלות שקופה” (בלתי נראית לעין, בניגוד למוגבלות פיזית). לא הייתה בו מספיק אכפתיות. מרגע שאיאד התחיל לרוץ, הוא רץ כי לא היה מי שיעצור בו, ולא מילא הוראות כי היה מפוחד ומבוהל. השיקול הביטחוני של השוטר גבר על כל שיקול אחר. הירייה השנייה שירה, הקטלנית, כנראה תשמש טיעון נגדו.
ועדיין, הוא הש”ג של הגופים האזרחיים שמעדו בשיקול דעתם, ושל הגופים הביטחוניים שעיצבו את שיקול דעתו, שלו ושל חבריו. הוא הש”ג של קובעי המדיניות. הוא כפרתנו כחברה שאדם כאיאד סובל בה בחייו ובמותו מהדרה כפולה: כערבי וכאדם עם מוגבלות.
בתקופה האחרונה אני שותף למאמצים אדירים לכונן מחדש את היחסים בין המשטרה לבין אוכלוסיית האנשים עם המוגבלויות השקופות ומשפחותיהם. גופים אזרחיים והמשטרה עצמה שותפים למאמץ זה. כולנו זוכרים את איאד אל-חלאק. הידיעה על העמדתו לדין של השוטר הגיעה אליי ביציאה מפגישה. חשבתי על מה שאני יודע כעת, שלמדתי מאז מות איאד. על הקשיים העצומים עימם מתמודדות בעיקר משפחות במיעוט הערבי, שיש להן בן או בת עם מוגבלות.
כולנו רוצים לחיות תחת השמיים האלה. אנחנו רוצים קורת גג, מזון, פרנסה, ביטחון פיזי. למשפחות שעוטפות אנשים עם מוגבלות יש גם תפילות נוספות: “אלוהים, עשה שהחברה תקבל אותו או אותה. שהוא או היא לא ייפגעו”.
התיקון שלקחנו על עצמנו בכל ההיבטים: מחשבון נפש של המשטרה ועד העמדה לדין, חייב להיות של כולנו, אחרת השינוי הזה לא יתחולל. לשקול תמיד את השיקול הנכון לאותו אדם פירושו להגן עליו ממצב בו אינו יכול להגן על עצמו. להביט באדם כפי שמביטים באדם, זו תחילת הדרך להבנה שהוא אולי אוטיסט. ולא לירות בכל מחיר. זה בכלל סממן של חברה שפויה יותר.
עוד בנושא:
כתב האישום חושף: מה קרה בחדר האשפה שבו מצא הצעיר האוטיסט את מותו
