חייבים לדבר על הפצע הזה, כי שתיקה היא לא ריפוי. חייבים לדבר עליו, כי כשמדברים אפשר גם להציע דרכים להקל, לשפר. כי זה חלק מתהליך הלמידה שלנו כקהילה.
באמצע הלילה, באמצע השבת, טלפון דחוף למשטרה.
“יש לי בן אוטיסט, והוא מתפרע. מאוד. אני לא יודע מה קרה לו. אולי אלה התרופות החדשות, אולי משהו במינון. הוא מתפרע ככה כמו שאף פעם לא ראיתי. הוא ממש מסוכן”.
“אדוני, מה אתה רוצה שנעשה?”
“אני צריך שתפנו אותו לאשפוז”.
“אתם לא יכולים לעשות את זה?”
“לא. אנחנו אפילו לא מסוגלים להרגיע אותו”.
“טוב, אנחנו עוד מעט נגיע”.
התרחיש הזה אינו הנפוץ ביותר בחייהן של משפחות של אוטיסטים או מתמודדי נפש, אבל הוא קיים, גם בישראל וגם מחוץ לה. צריך לדבר עליו, כי הוא עטוף בשתיקה של בושה. הוא פצע.
קורה לעיתים שאוטיסט או מתמודד נפש מתפרע עד כדי סכנה לחייו או לחיי הזולת (אולי עקב מינון והרכב תרופתי). זה מצב בעייתי מאוד, חוקית, מוסרית ומעשית. המשטרה איננה הגוף הנכון למקרה זה, אבל לא קיים אצלנו כוח חירום רפואי.
מצד אחד, הקריאה נובעת ממצוקה רבה מאוד, מייאוש ומאומללות, הן של ההורים והן של האוטיסט. המשפחה הזו טראומתית עוד לפני שדרך השוטר על סף הדלת.
מצד שני, שימוש רב מדי באמצעי הזה מהווה הפרה בוטה של זכויות האוטיסט. זה מצב לא תקין מבחינת הטיפול בחסר ישע. לאוטיסט עלולה להיגרם פגיעה פיזית ונפשית אפילו מהתערבות משטרתית אחת, קל וחומר – כתוצאה מקריאות חוזרות ונשנות.
הוסיפו לכך את העובדה שהשוטר אולי נוהג בהתחשבות וסוגר את התיק מיד לאחר הגשת העזרה. זה טוב למשפחה, שהאירוע היה חד-פעמי בחייה. האירוע לא מותיר חותם ביורוקרטי בכתובים. זה טוב פחות לאוטיסטים שקרוביהם מזמינים את המשטרה שוב ושוב להוציא אותם מהבית למעצר או לאשפוז, “כי הרווחה לא פועלת מספיק מהר לעשות את זה”.
וישנן קהילות בישראל שלא פונות למשטרה, אפילו לא כמפלט אחרון, גם עם צו לאשפוז ביד מפסיכיאטר מחוזי. מדובר בקבוצות מיעוט (ערבים, אתיופים, חרדים, עובדים זרים וכו’), שעוינות את המשטרה, מפחדות ממנה, פוחדות מתווית של החברה שלהן, או נושאות זיכרונות לא טובים מטיפול משטרתי קודם.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
זה מצב קורע לב. רוב ההורים, כאמור, מנסים להגן ככל יכולתם על ילדיהם. כשהם נאלצים לקרוא למשטרה, הם חשים תחושת כישלון צורב, בושה, חוסר אונים, וגם פחד. מישהו אחר מנהל את האירוע הזה. ומה יהיה אם הוא יפגע בילד. איך נמשיך את החיים מאותו רגע.
אם כך, השאלה היא: מה אפשר לעשות כדי למזער את הנזק?
1. לטווח הקצר, כדאי אולי להתמקד בשני דברים:
• מתן דיווח מדויק לשוטר – חלק מההורים מגזימים בתיאור המצב, כי הם למדו מניסיונם שאם לא מתארים את המצב כקיצוני, לא מקבלים את הטיפול המבוקש. החיסרון הוא שהשוטר מגיע כבר עם דעה קדומה ומוטעית ועלול לנקוט באמצעים דרסטיים, כראוי לטיפול באדם מסוכן. מוטב לדייק. אם המצב חמור – לא להסתיר, אבל אם הוא אינו כזה – לא להגזים.
• לסייע לשוטר בקבלת החלטות באירוע – אין מי שמכיר טוב יותר את הבן או הבת. נוכחותכם יכולה למנוע הסלמה של האירוע. אתם יכולים מראש לבקש לנהוג בהתחשבות. להשתמש באמצעי שפגיעתו פחותה, אם הכרחי להשתמש בכוח. למשל, להסתפק באיזוק אם אפשר. לנמק: לאוטיסטים יש עולם נפשי נסתר ושימוש בכוח רב מדי עלול להיות טראומתי וליצור רגרסיה.
במקביל, גופי החברה האזרחית ביקשו שההדרכה לשוטרים תכלול הסברים דומים.
2. לטווח הארוך, כדאי להגדיר מטרות חקיקתיות, חוקים ותקנות שצריך לקדם, למשל:
• הקמת כוח חירום רפואי בדיוק למקרים כאלה.
• לחילופין, הקמת כוח פעולה מיוחד למקרים שבהם מעורב אדם עם מוגבלות – כוח שיעבוד עם אנשי מקצוע ומתנדבים.
