מאת רלי פיזנטי
באחד הטורים שכתבתי טענתי שהפכנו, לא משנה לאיזה מחנה אנחנו משייכים את עצמנו, להיות אויבים בעיני השאר, והם הפכו להיות לנו לאויבים. הארץ שלנו היא מדינת מלחמה, ובמילים אחרות – מדינה מסוכנת. לזכותי אזקוף את היכולת שלי שלא להיות שייך למחנה מסוים, ולראות, למשל, אנשים עם מוגבלויות בכל מחנה שאבחר, ובכך לא לראות בהם אויבים, וגם לחשוב שאולי פחות מסוכן כאן. בואו נודה שרובנו לא יודעים לעשות זאת.
אתם ודאי תסכימו איתי שלחיות במדינה מסוכנת זה מינוס, מינוס רציני. רובנו חיים בחרדה ובמפץ רגשות כשבכל פעם עולה לתודעתנו סכנה בדמות אירוע כזה או אחר. וזה, אתם יודעים, קורה כמעט מדי יום, ומכיוון שהכי פשוט זה לחוות מפץ רגשות, רובנו לא עוצרים ולא מנתבים את מפץ הרגשות הזה לחשיבה. זו טעות, וזו סיבה טובה להבין מהן משוואות חברתיות, משום שנוסחת המשוואות החברתיות אומרת, בין השאר : “אל תדאגו, אני מסוגלת לקצר את הדרך מפרץ רגשות לחשיבה”.
משוואות חברתיות מאזנות פערים בין קבוצות חברתיות שונות, והן קיימות ברקע כאקסיומה, בין אם מודעים להן או לא. הפערים מתייחסים לכל נתון שנזרים לצד אחד במשוואה, ומכל תחום. הפער שנוצר יכול להיות שלילי או חיובי. כפייה, התנשאות, איום והשפלה הם דברים שליליים. כיבוד, הסכמה ושיתוף פעולה בחשיבה ויצירה הם דברים חיוביים. חוקים חדשים יכולים לאיים או לאחד.
לא סתם כתבתי בפרק הדן במרחב הציבורי על יישוב חרדי ותפיסת העולם בו. כי כאשר אנו מבינים שהחרדים הם חלק קטן מכלל האוכלוסייה, וזו מורכבת גם מחילונים וערבים וכל הקשתות שביניהם, דרוזים, אתיופים ועוד, מבינים גם שלא ניתן לקבוע חוקים אחידים לכולם. כי אלו יעשו דבר ההפוך מלאחד. הם יאיימו, וזה יגרור תגובת נגד, מתוך כוונה לבטל את אותו איום. למעשה, לאזן את אותו איום – וזאת המשוואה החברתית.
מדינה יהודית דתית, או חילונית ודמוקרטית, אולי פלסטינאית, ואפילו אם חלקנו נסכים להתפשר על דו לאומית, כל אלו וחוקיה, בצידה האחד של המשוואה, יוצרים איום על חלק ואפילו מרבית מכלל יושבי הארץ. האיום הזה מייצר התנגדות ודרכי פעולה בצידה השני של המשוואה. תסכימו איתי שחילוני לא יסכים פתאום להיות דתי על מנת לגור כאן, וברור שהחרדי יעשה כל שביכולתו על מנת למנוע התבוללות. אין ספק שזה לא נגמר כאן, והדוגמאות רבות.
הרשו לי לקפוץ מעט קדימה. אם אני לא טועה, מצאתי נוסחה שעשויה להתוות הבנה ופתרון לסבך הזה. בנוסחה זו, אם נחלק משוואות חברתיות ב(מכנה משותף + אמפתיה נרכשת), נקבל תוצאה. אני טוען שיש לנו אפשרות להשפיע על תוצאת המשוואה החברתית כאשר מוצאים מכנה משותף ויוצקים לתוכו אמפתיה נרכשת.
אמפתיה נרכשת, עבורנו, אומרת למשל שהחוויה שעברה או רכשה כל אחת מהקבוצות החברתיות השונות המרכיבות את יושבי הארץ (וזה נכון לכל מדינה ותרבויות אחרות) בעשרות השנים האחרונות, עשויה להיות דומה להפליא בין כל אותן קבוצות, ולכן אם נתווה את הדרך למציאת מכנים משותפים בצמוד לאותה אמפתיה, נוכל להשפיע על התוצאה. כלומר, למצוא פתרון שיאזן את המשוואה החברתית. צריך לזכור, כפי שכבר כתבתי בטור הקודם, שהמשוואה היא די אגואיסטית באומרה: “אותי לא מעניין לא היסטוריה, משפט, צבא, תקשורת, ממשל. גם לא דת ואמונה, אפילו לא חילון. מצטערת, אותי מעניין דבר אחד: האם הנתונים המוזרמים לצד אחד הם איום או שיתוף, מסוגים שונים”. מה שמעניין כאן זה שלכאורה אנחנו מדברים על משוואה חישובית, נטולת רגשות, ובפועל יש משמעות מאוד מכרעת לרגשות ולהתנהגויות.
וכן, אני יודע שבמחשבה ראשונה זה נשמע גם מפחיד, ואפילו מסוכן, כי צריך להמיר או אפילו רק לשתף חלק מהזהות העצמית שלי בזהות עצמית אחרת. עכשיו אנו מוצאים את עצמנו מוצפים בשאלות מטרידות: האם יהדותה של המדינה בסכנה? אולי השייכות של כל קבוצה חברתית אליה? האם דמותה של המדינה למעשה טרם נקבעה? האם לכל מי שחי כאן הזכות להישאר, לחיות ולעצב את עתידנו? כן, עולות כאן הרבה שאלות מטלטלות, והפחד מעתיד לא נודע גובר, גם בי. במחשבה מעמיקה, מגלים שמכנה משותף הוא חלק ממשוואה, ולזה יש משמעות.
ולפני שנבין את אותה משמעות, עלינו להכיל לזמן מה את הטענה הנשמעת לאחרונה כי הממשלה שהקים לפיד עם בנט היא ממשלה מסוכנת. ממשלה מסוכנת זה מינוס רציני. אם זה נכון, אז ייתכן שאנו בבעיה גדולה, כי במחשבה ראשונה מינוס ועוד מינוס נותן מינוס גדול בהרבה. (המשך בשבוע הבא).
הכותב הוא אדם עם אספרגר שאובחן בעשור האחרון, ומאז עוסק בהתפתחות אישית דרך חקירת תהליכים חברתיים ופוליטיים בישראל, תוך שימוש בחשיבה חישובית. כרגע עוסק בפיתוח, הבנה והגדרת המושג משוואות חברתיות על בסיס תקשורת באמצעות מכנים משותפים.
הטורים הקודמים:
מה הקשר בין אהבה וזוגיות לבין השסע החברתי בישראל
