קוראים רבים של ״שווים״ מכירים את הפרשה הנוראה הזו. הטור הזה מיועד להם, אבל בעיקר מופנה לפרקליטות מחוז חיפה. בואו נפתח באותו דף: ת”פ (תיק פלילי) 46269-08-19 מדינת ישראל נגד עלי עכרייה.
אפרים בן ברוך, אוטיסט בן 27 עם מוגבלות שכלית התפתחותית, הוכה ב-2017 על ידי מטפל במעון “רמת חיפה” בו התגורר. לאחר מכן סבל מהתעללויות חוזרות ונשנות גם מצד אותו מטפל וגם מצד מטפלים אחרים, עד למותו ב-2019, כנראה לאחר התעללות נוספת של אחד מהמטפלים. העבריין היחיד שהועמד לדין מהצוות המכה, לפי הודאתו שלו, זכה לכתב אישום מקל עד מאוד ולעונש של עבודות שירות ופיצוי כספי למשפחה, פרוס לתשלומים.
כמה מקל היה כתב האישום? ובכן, המטפל המתעלל הועמד לדין רק על הכאה אחת מתוך רבות שהיכה את בן ברוך (לפי הודאתו), ללא סיבה (וכי ניתן כעת לברר אם לא התכוון מראש לפצוע או להכאיב לאוטיסט?), ללא תוצאות (האוטיסט המוכה לא נבדק). גירסת הנאשם כיכבה בבית המשפט, והוא גם ביקש רחמים וסיפר שהפך בעצמו לאב. מזל טוב, בכל מקרה. הוא, ללא כל ספק, קיבל עסקה טובה יותר מזו של הקורבן.
המסר לפרקליטות הוא פשוט: אם אתם מתכוונים לתמחר כל כך בזול את חייו ומותו של אוטיסט במעון, ולהסתפק בצליפה רכה על גב ידו של העבריין, חיסכו מאיתנו את המחזה הזה שכולו משפט אבל אין בו צדק. חיסכו מהשופט את הצורך להתכווץ מכך שאינו יכול להעניש את העבריין הזה ולהרתיע את העבריינים הבאים, כי אתם סיכמתם מה שסיכמתם מראש. בקצרה: ייעשה נא צדק או שלא ייעשה בכלל, ויזעק דמו של האוטיסט מהאדמה.
דמו זועק מהאדמה, כי אתם הפכתם את מותו בכתב האישום לחסר פשר. אנחנו נוהגים לחשוב על העבירה כמעין מוקד שממנו נובעים הקשרים סיבתיים: למה זה קרה? מה עבר בראשו של העבריין? ומה היו התוצאות? במקרה זה נראה כאילו מספר ידיים גזרו כל קישור שנובע מהעבירה.
הבה נחזור ונשאל את כל השאלות שהיה צריך לשאול בזמן אמת כדי להגיש כתב אישום ראוי יותר לאובדן חיי אדם.
- אוטיסט הוכה על ידי מטפל – למה הוא הוכה? האם בכה? האם צעק? האם גונן בידיו על פניו, על גופו? אנחנו לא יודעים. המטפל סיפר את גרסתו, האוטיסט שתק בחייו וממשיך לשתוק במותו. מצוין בשביל הנאשם, לא בשביל הקורבן.
- אולי היה כדאי לנסות לדובב אותו? ברור שהיה כדאי. אבל כנראה שלא ידעו שהוכה. בגלל שלא ידעו, האוטיסט גם לא נבדק פיזית. מכיוון שכך, גם אי אפשר בדיעבד להוכיח נזק פיזי ונפשי. כך נפגעת התשתית הראייתית של כתב האישום. גם זה מצוין בשביל הנאשם, לא בשביל הקורבן.
- מי ומה הרג את האוטיסט האומלל שנזנח למוות בתום עוד התעללות שגרתית בו? מי היה המתעלל האחרון, ממש לפני מותו? זו שאלה חשובה מבחינה משפטית. לעולם לא נדע. אבל החוק יכול להיות נפלא יותר מזה, אם ממש מתאמצים. אפשר לקשר סיבתית סך מצטבר של הכאות והתעללויות. במקרה זה, בחרו לא להתאמץ.
- למה, בעצם, לא ידעו שהאוטיסט הוכה כשזה קרה? למה לא ידעו שהאוטיסט האומלל הוכה שוב ושוב על ידי הנאשם ומטפלים אחרים? הניחוש שלי: משהו במעון איפשר את זה. היעדר השגחה, פיקוח, מצלמות, היעדר תשומת לב לאוטיסטים ולמצבם הפיזי והנפשי. זה מצוין בשביל הנאשם וחבריו, לא בשביל הקורבן.
- זו גם מתנה גדולה להנהלת המוסד שאיש לא בדק מה איפשר את ההתעללות המתמשכת הזו, כי איש גם לא יועמד לדין. מצד שני, במצב כזה, שם או במקום אחר, עלולים להיות קורבנות נוספים של התעללות מטפלים.
השכל הישר והאינטרס הציבורי מחייבים בדיקה מעמיקה של הנעשה במעון הזה. ייתכן שאפרים לא היה האוטיסט היחיד שהוכה שם באופן מתמשך. ייתכן שבזה הרגע מוכה שם אוטיסט נוסף. לא כך חשב מי שהנחה את המשטרה. באמת, למה לטרוח כל כך אם התוצאה תהיה שצריך לפטר חלק מהסגל ולהחיל שם כללי התנהגות אחרים? מבחינתי, התשובה פשוטה: כי אלו סמכויות של בדיקה ואכיפה שמצויות בידי הרשויות, והן הועברו לידיים אלה על ידי הציבור. הציבור מאמין שהרשויות עושות את העבודה הזו לטובתו. במקרה זה, התרשלו כל שומרי הסף. מישהו שם חשב שהציבור יודה גם על כתב אישום שתוצאתו היא מכה קטנטנה על גב כף היד (ללא מאסר, כמובן).
השורה התחתונה היא שבנסיבות רשלניות אלה, הנאשם יכול לעשות ואכן גם עשה עסקה טובה מאוד. אמנם הוא היחיד שהועמד לדין, אבל רק על עבירה שהסיומת שלה ״סתם״. למה ״סתם״? כי היא מנותקת מכל הקשר סיבתי. “תקיפה סתם” מוגדרת כתקיפה שכתוצאה ממנה לא קרה כלום לקורבן. לא נזק פיזי, לא פגיעה נפשית. העונש המקסימלי עליה הוא שנתיים מאסר בפועל, אבל לא במקרה זה, שבו הנאשם תקף אדם שהוא החלש שבחלשים.
השופט זאיד פלאח התמרמר על הסתמיות של הסתם הזה. הרי ניתן היה להאשים את המטפל המתעלל בעבירות תקיפה אחרות. “תקיפת קטין או חסר ישע”, למשל, היא עבירה חמורה יותר שעונש חמור יותר בצידה. “תקיפה הגורמת חבלה ממשית” – קלאסית לז’אנר. גם “תקיפה בנסיבות מחמירות” – נאה למקרה המתואר שבו חברה מטפלת נוספת למטפל המכה (הנאשם). מה הבעיה, אם כן? הנאשם הורשע רק על סמך הודאתו. האוטיסט כבר אינו מדבר. פצעיו שותקים. הם גם שתקו כשהוכה, כי הוא לא נבדק. הוא לא נבדק, כי הוא לא היה מוגן במקום בו היה אמור להיות מוגן ומטופל היטב. מין מעגל סגור שכזה. השופט מתייחס לבעיה בפסק דינו:
“הוראת החוק המיוחסת לנאשם היא ‘תקיפה סתם’, ושם זה מטעה. המילה ‘סתם’ . מורידה מערך התקיפה שבוצעה על ידי הנאשם, ואני קורא למחוקק לתקן את הכינוי של הוראת החיקוק, על ידי מחיקת המילה ‘סתם’, כך שהתקיפה תישאר “תקיפה”, כאשר הסעיף שלאחר מכן דן בתקיפה הגורמת חבלה ממשית.
בנוסף, אני קורא למחוקק לתת את דעתו לכך שבמקרים מיוחדים, כגון המקרה שבפניי, בו מטפל תוקף חוסה במקום עבודתו, בכך שייחד הוראת חיקוק לאותם מקרים מיוחדים, ויקבע ענישה מחמירה יותר בגינה, גם אם לא נגרמה חבלה”.
החלטת הפרקליטות כבלה את ידיו של השופט, אבל הוא כלל בפסק הדין הרבה אמירות ערכיות כמו האמירה הבאה:
“הנאשם במעשיו פגע בגופו של אדם חסר ישע, באוטונומיה שלו על גופו, ופגע למעשה בחברה כולה, כאשר החליט לתקוף פעם אחר פעם אדם חסר ישע, וכפי שב”כ המאשימה [נציגת המדינה] טענה, קולו של ביהמ”ש אמור לבטא את קולו של חסר הישע. מידת הפגיעה של הנאשם בערכים המוגנים היא חמורה”.
אנחנו בוכים היום דמעות שקופות על מותו של אדם שהיה שקוף לחלק מהקשורים בפרשת מותו. בשבילנו, הוא לא שקוף. הוא לא היה “סתם”!
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
