נושאים קשורים

הנגשה ברמה אחרת: זו הרפורמה בסניפי רשת סטארבקס

כדאי ללמוד משהו מהאמריקאים: רשת הקפה הפופולרית יוצאת למהלך יוצא דופן להתאמת החנויות שלה לאוכלוסיית האנשים עם מוגבלות. על הפרק: שינוי בתצוגות, בדלתות ואפילו בתאורה ובאקוסטיקה

הורים כועסים: “בצהרון הפרידו את הילדים ‘המיוחדים’ מהילדים ‘הרגילים'”

אמהות מגן חינוך מיוחד בבנימינה נאבקות כדי שילדיהן לא יועברו לצהרון נפרד: "ליום אחד כבר שמו אותם בחדר אחר משאר הילדים. זו אפליה". המועצה: "זה ישפר את השירות שהם יקבלו"

ומה עם הבטיחות? כך דחסה העירייה ילדים בהסעה

מקרה חמור בהסעת ילדי חינוך מיוחד בפתח תקווה: המלווה והנהג הסיעו יותר תלמידים ברכב ממה שהחוק מאפשר. אחרי שפנו לעירייה בבקשה להסבר – ההורים נתקלו בחומה בצורה: "ניסו 'לחסוך' על חשבון הבטיחות של ילדינו"

חנות מכרה לנער אוטיסט שעון ב-1,500 שקל ותשלם פיצוי

ביהמ"ש קבע כי בעל החנות שסירב לקבל את השעון בחזרה ולהשיב לנער את כספו פעל בניגוד לחוק. המקרה פורסם לראשונה באתר "שווים"
הסתדרות 480-100

כוכב “קופה ראשית” על בנו האוטיסט: “היום היו מאבחנים גם אותי”

משה פרסטר ובנו רותם בראיון ל"שווים": על האבחון המאוחר, ההקלה בעקבותיו, החלום של הבן להיות בזוגיות וסדנאות הסטנד-אפ שמעביר האב לאוטיסטים
ראשיחדשות"אני אמשיך לשיר עד התו האחרון שאני אוכל לשמוע"

“אני אמשיך לשיר עד התו האחרון שאני אוכל לשמוע”

חופית מסיקה ממשיכה ליצור ולהקליט למרות הגידול בראש שחיסל לה את השמיעה באוזן אחת והירידה בשמיעה באוזן השנייה

אין דבר כואב יותר לאמן מאיבוד כלי היצירה שלו. למוזיקאית חופית מסיקה, בת 36 מחולון, נשואה ואם לשניים, זה קורה. כל יום היא הולכת ומתחרשת עוד ועוד, לא בלחש אלא בקול גדול. היא רוצה לצרוח מכאב, אבל עוצרת את עצמה, שואפת אוויר עמוק פנימה, פותחת פה וממשיכה לשיר.

“נולדתי לבית שאוהב מוזיקה על כל סגנונותיה”, היא מספרת לאתר “שווים”, “ממוזיקה ים תיכונית ועד לשירי ארץ ישראל. סבא שלי יוסף ז”ל היה זמר אופרה בבולגריה, ואני מאמינה שאת הקול המיוחד קיבלתי ממנו. אהבת המוזיקה בערה בי מאז ומתמיד. בגיל 10 איבדתי את אבא שלי למחלת הסרטן, והמוזיקה שימשה עבורי מקום מפלט וריפוי לעצב העמוק שחשתי ולגעגוע העמוק לאבא שאליו הייתי כל כך קשורה.

“אימי היקרה חנה ואחותי הבכורה הילה”, היא ממשיכה, “תמיד היו לצידי ותמכו בי בעשייה המוזיקלית. בנעוריי למדתי במגמת מוזיקה בתיכון, ואחר כך שירתתי בלהקה צבאית (שנה בלהקת הנח”ל ושנה בלהקת חיל הים). גם הופעתי בארץ ובחו”ל, באירועים ובכל הזדמנות שהייתה לי”.

לחשיפה הגדולה ביותר זכתה כאשר השתתפה בעונה השלישית של התוכנית “אייל גולן קורא לך”. “הייתי בנבחרת והגעתי לשלבים מתקדמים”, היא אומרת. “כיום אני מלחינה ומבצעת שירים של כותבים רבים, וממש לאחרונה סיימתי להקליט אלבום יחד עם המשוררת יהודית מליק-שירן שנקרא ‘הגעגוע שזוכר’ – השני של יהודית ושלי יחד. בנוסף למוזיקה, תמיד אהבתי את תחום החינוך. עבדתי כגננת 10 שנים, ניהלתי גן ושילבתי בין המוזיקה לחיי החינוך, מה גם שילדים הם קהל נפלא ואמיתי. מזה כשנתיים אני לא עובדת בגלל טלטלה בריאותית שהפכה את כל עולמי”.

כשהיא אומרת טלטלה, מתכוונת מסיקה לגידול בראש שהתגלה אצלה לפני כשנתיים, שיושב על עצב השמע. “איבדתי את השמיעה באוזן שמאל, וכיום אני מוגדרת כבדת שמיעה”, היא אומרת. “עברתי סדרת הקרנות, וכרגע אני בתהליך שיקום ארוך עם פגיעות לא פשוטות בגוף ובחיים. בנוסף, התחילה לי ירידה בשמיעה גם באוזן השומעת, והפחד לא לשמוע בכלל כל הזמן מרחף מעליי”.

“זה לא אובדן שניתן להשלים איתו, אבל לומדים לחיות איתו”. חופית מסיקה

איך את מצליחה ליצור מוזיקה עם מוגבלות השמיעה?

“היה מאוד קשה לאבד את השמיעה, קודם כל בגלל חוויית האובדן כשלעצמה. זה היה תהליך אבל ופרידה לכל דבר, בטח ובטח לזמרת שכל חייה הם מוזיקה. נאלצתי ללמוד לשיר ולהלחין עם אוזן אחת ועם טינטונים ורעשים בלתי פוסקים באוזן הפגועה. אני נעזרת במכשיר שמיעה כשצריך, על אף שהוא מאוד מגביל בסביבה רועשת, משתמשת באוזניות טובות, באולפן מבקשת לאזן את עוצמת המוזיקה, ומנגנת ומלחינה בחדר בבית כאשר הבית שקט. אני חושבת שכשאני לא מצליחה לשמוע את עצמי טוב בצלילים מסוימים, פיתחתי לי מעין שמיעה פנימית כזאת שמאפשרת לי בכל זאת לדייק. זה משהו שאני מרגישה בגוף, בגרון ובבית החזה”.

האם היצירה שלך מתכתבת עם המוגבלות?

“אחת מדרכי ההתמודדות שלי עם האובדן הייתה להלחין את השיר ‘פותחת את הלב והידיים’, שמדבר על טיפול בילד כבד שמיעה שבו טיפלה יהודית באחת מתחנות חייה. השיר הזה גם הוליד קליפ מיוחד במינו שמשלב את שפת הסימנים ומנגיש את השיר גם לכבדי שמיעה. את הקליפ אני יצרתי, והרגשתי כל כך גאה על תעצומות הנפש לעסוק בכאב הזה כדרך לריפוי האישי שלי. זה לא אובדן שניתן להשלים איתו אבל לומדים לחיות איתו. לומדים לקרוא שפתיים במקומות הומים, ולא להתבייש לבקש מאנשים להגביר את קולם”.

איך את מצליחה להפוך את הלימון ללימונדה?

“אני חושבת שמאז האסון הפרטי שלי שיניתי גישה לחיים. אני נאחזת ברגעים קטנים של שמחה ואושר, מעריכה את הרגעים, את הילדים, את הזוגיות, את הבית ואת המוזיקה בחיי. לא אפסיק לשיר ולהלחין עד התו האחרון שאשמע בחיי, כי זה הניצחון שלי והדבר שמרים אותי ומעודד אותי בתקופה מאתגרת זו. בהתחלה בכיתי על מר גורלי, על אובדן הפרנסה והמקצוע שלי. אך במקום מסוים הבנתי שלעיתים קורים דברים רעים כדי שתעריך את הטוב בחייך. הבנתי שבגלל הגידול והאובדן יכולתי להתרכז במוזיקה וליצור, וזה הכניס טיפות של אור לחיי בין כל החושך הגדול. אולי זה אות משמיים לעצור הכל ולהתמקד באהבותיי הגדולות – המוזיקה והמשפחה שלי”.

יש רגעים של תסכול ופחד?

“הירידה בשמיעה באוזן השנייה מפחידה אותי. זה מפחיד לאבד שליטה על הגוף שלך. יש גם המון רגעי תסכול כאשר נמצאים במקום רועש ומתקשים לשמוע, כאשר ילדיי הקטנים מנסים לדבר איתי ואני לא שומעת אותם במקומות הומים ורועשים. בתקופת הקורונה התסכול גבר כי אי אפשר היה לקרוא שפתיים בגלל המסכות”.

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

מה מהווה לך השראה?

“היכולת להבין שיש עוד המון אנשים מוגבלים בכל כך הרבה אופנים, ושאני לא היחידה. להבין שעל אף החירשות אנשים ממשיכים את חייהם ומצליחים ליצור ולמצוא אושר זו השראה בשבילי. ההשראה המוזיקלית נובעת ממגוון סגנונות מוזיקה שנחשפתי אליהם בחיי, ומהיכרות עם יהודית. השירים העוצמתיים והמרגשים שלה מרגישים כאילו הם נכתבו עליי”.

לאיזה יוצר אחר עם מוגבלות את ממליצה להיחשף?

“לזמר האופרה העיוור אנדראה בוצ’לי, ובטהובן כמובן. הזדהיתי מאוד עם סיפור חייו כאשר התחרשתי באוזן אחת. הרגשתי שאני חולקת איתו גורל משותף”.

ילדית 1974. באה מהבטן אל הבטן דרך הבטן-והבטן כמו השמש שורפת ומרפאה. חולה כרונית באנורקסיה ובולמיה. עבדה במעריב לנוער, מקומונים, ידיעות אחרונות, מעריב וגלובס וחברת ענני תקשורת. הוציאה שלושה ספרים: "אכולות", "יותר מכל" ו"גירת הגמל".

כתבות אחרונות