fbpx

"אני לא אוכלת ימים שלמים". תכירו את הנכים "השקופים"

כתבי "שווים" יצאו לפגוש את האנשים עם הנכות הבלתי נראית, שמקבלים את העזרה הכי קטנה מהמדינה, וחזרו מזועזעים

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

מאת אביחי חיים ואהוד שפייזר

בישראל שני סוגים עיקריים של אנשים עם מוגבלות: נכים פיזית, למשל מי שמתניידים על כיסאות גלגלים, אשר נראים לכל עין בלתי מזוינת; ונכים "שקופים", אוכלוסייה המונה עשרות אלפים, ששומעים באופן קבוע את המשפט: "באמת? אתה לא נראה נכה".

רבים באוכלוסייה זו טוענים כי הם סובלים באופן יומיומי מאפליה ממסדית. בעוד שלחלק מהנכים פיזית, הם אומרים, יש סיוע של שירותים מיוחדים, קצבת מלווה, הנחות בארנונה, בתרופות ועוד,  הם עצמם נותרים בידיים כמעט ריקות. חלקם לא יכולים לעבוד בשל נכותם, ואלה שכן בדרך כלל משתכרים שכר נמוך מעבודות במפעלים מוגנים או בשוק בחוץ. הנכות "השקופה" מורכבת משלל אבחונים, ובהם פוסט טראומה, סכיזופרניה, אוטיזם, הפרעות טורדניות, בעיות נפשיות שונות וכאבים בגוף, ומי שסובלים ממנה נאלצים לחיות מקצבת ביטוח לאומי, שלא מאפשרת להם קיום בכבוד מינימלי.   

אחת מהאנשים הללו היא אולגה פרס (50), אם חד הורית מאשקלון. פרס סובלת מפוסט טראומה בעקבות אונס אכזרי שעברה בשנות ה-20 לחייה, כאשר עבדה כעובדת סוציאלית, ובהמשך עקב תאונת דרכים. כיום פרס חיה לבדה בשכונה בעיר, שרוב תושביה במצב סוציו אקונומי נמוך. היא מתגוררת בקומה השלישית בבניין ישן, וכבר חודשים לא יצאה מביתה בשל חרדות.

"אני רוצה לצאת מהדלת ולנשום אוויר למטה", היא מספרת לאתר "שווים", "אבל אני לא מצליחה. אני נחנקת וסוגרת את הדלת ישר. אין לי אף אחד שעוזר לי. הבן שלי מדי פעם מגיע לסייע, אבל גם איתו היחסים לא הכי טובים, והבן השני שלי מטייל בעולם. אני לא יכולה לעצור את החלומות שלו. אף אחד לא מבין אותי כשאני אומרת שאני לא יכולה ללכת לשום מקום. הם מסתכלים עליי מוזר כי הרי אין לי מוגבלות שנראית לעין, אז למה אני לא הולכת? זאת המחלה שלי".

נכה "שקופה". אולגה פרס

"יש ימים שלמים שאני לא אוכלת"

פרס, שסובלת מהתקפי חרדה חוזרים ונשנים, לוקחת כדורים רבים כדי לאזן את עצמה, אך לא תמיד מצליחה. בכמה מקרים זה הגיע עד לניסיונות התאבדות, שרק במזל לא הסתיימו במוות. "הגעתי כבר לבית חולים", היא משחזרת, "ועשו לי שטיפת קיבה. כל מי שבלע אינספור כדורים מכיר את זה. בכל הפעמים האלה הבן שלי הציל אותי, ואני משתדלת להיות חזקה עבורו. אני תמיד אומרת לו שהכל טוב והכל בסדר, ושהוא ידאג לעצמו. מי שלא עבר טראומה בחיים, לא יוכל להבין אדם אחר שעבר כזה דבר".

לכל המצוקות האלה מתווספת המצוקה הכלכלית. פרס חיה מקצבת ביטוח לאומי של 3,217 שקל בחודש פלוס סיוע בשכר דירה של 700 שקל. כמובן שמזה מאוד קשה להתקיים. "אני משלמת שכירות 3,000 שקל", היא מספרת, "יש ימים שלמים שאני לא אוכלת, כי פשוט נגמר לי הכסף, ויש לי תרופות לקנות ולשלם את ההוצאות השוטפות. פעם היה לי הכל, ואז ביום אחד השתנו לי החיים. אני לא קונה לעצמי כלום. אני ניזונה מתרומות מדי פעם ומאנשים טובים. בגדים לא קניתי לעצמי שנים".

ללכת לעבוד, היא אומרת, זו לא אפשרות ריאלית לצערה. "אני אפילו לא יכולה ללכת לשוק ולהסתובב בין ההמון. זה ישר מחזיר לי את הפוסט טראומה. שלא לדבר על לעבוד, שזו משימה בלתי אפשרית מבחינתי. למה אני נקראת נכה 'שקופה'? מכיוון שאני לא פנסיונרית, לא עם כיסא גלגלים וכביכול לא נראית נכה, למרות שיש לי 100% נכות. אנחנו, הנכים 'השקופים', זרוקים ואף אחד לא מקשיב לנו. כאילו אנחנו לא קיימים. עכשיו עומדת להסתיים לי השכירות, יש לי חובות, ואני בפחד נוראי. זה סיוט שלא נגמר אף פעם".

"אפליה לעומת נכים אחרים"

פרס היא אחת מ-1,400 נכים "שקופים" מכל רחבי הארץ שמקבלים עזרה מתנועת "נתגבר – נכים שקופים". מי שהקימה את התנועה לאחר שפרשה לגמלאות היא טטיאנה קדוצ'קין, מטפלת שיקומית בהכשרתה. "לפי הסטטיסטיקה העדכנית", היא אומרת ל"שווים", "בעלי ה-100%-60% נכות ללא מגבלת תנועה חיים בתנאים מחפירים. הם לא זכאים להנחות על תרופות, חשמל, ארנונה ונסיעה בתחבורה ציבורית. הם מקבלים סיוע חלקי בשכר דירה, שלא מספיק לכלום, והכי חמור הם אינם זכאים לדיור ציבורי, למרות מצבם הקשה שמצריך התערבות מצד הרשויות. הם אפילו אינם נכללים בתור, ולכן הם נאלצים לשלם שכר דירה מכספם. הם מקבלים סיוע חלקי של 770 שקל בשכירות, לעומת נכים עם מוגבלות פיזית שמקבלים 1,500 שקל – פי 2. לזה קוראים אפליה. בגלל זה הרבה נכים 'שקופים' נאלצים לגור בהוסטלים, שם הם צריכים להמתין כל יום בתור למקלחות".

התנועה של קדוצ'קין מסייעת גם במיצוי זכויות משפטיות של הנכים "השקופים". "אני נותנת עצות שנכים לא יכולים לקבל מעורכי דין ואנשי מקצוע, פשוט משום שבמצבם הכלכלי הם לא יכולים לשלם להם. כבר כאן הם בעמדה נחותה, וצריך להוסיף לזה את ההנחות שהם לא מקבלים ואת קצבת הקיום הזעומה. איך אפשר לחיות ככה?"

"נאלץ לבחור בין מזון לבין תרופות"

"שקוף" נוסף הוא אסף בנימיני, בן 48, שגר לבדו בדירה שכורה בשכונת קריית מנחם בירושלים. בנימיני סובל מבעיות נפשיות ופיזיות, בהן הפרעה טורדנית כפייתית וסכיזופרניה. לצד זה, הוא סובל מבעיות רפואיות שהתפתחו עקב תאונה במקום העבודה. עד לא מזמן התגורר בדיור מוגן של עמותת "רעות", במסגרת סל שיקום לפגועי נפש, אך עקב קיצוץ תקציבי הבריאות והרווחה, כך הוא אומר, נותר ללא מסגרת שיכולה להוות לו בית, אפילו לא כתובת לפניות.

"נכה שקוף". אסף בנימיני

"למרות הבעיות הגופניות והנפשיות שלי, אני לא זכאי לשירותים מיוחדים", הוא מספר ל"שווים", "כי הנכות שלי לא נראית. ניסיתי למצוא עבודה בכל מיני משרות, אך מפאת גילי והמגבלות השונות לא הצלחתי. כיום אני אובד עצות. אני מנסה להתקבל לעבודה בכוחות עצמי, אבל אף אחד לא חוזר אליי. אני שולח עשרות קורות חיים ביום לשלל תפקידים, אך אף אחד לא חוזר אליי".

בהיעדר עבודה, הוא נשען על תרומות ועזרה של קרובי משפחה. ההכנסות שלו זהות לאלה של פרס – קצבת ביטוח לאומי של 3,217 שקל וסיוע בשכר דירה של 770 שקל. "כל זה לא מספיק לי לסיים את החודש", הוא אומר. "פעמים רבות אני וחבריי נאלצים לבחור בין מזון לבין תרופות. אני מרגיש שנפלתי בין הכיסאות. נפגעתי בתאונת עבודה ואף אחד לא מכיר בי. בגלל הפגיעות הנפשיות, משרד הרווחה לא מטפל בי ושולח אותי למשרד הבריאות, ששולח אותי חזרה למשרד הרווחה. ככה אני לא מקבל מענה לבעיות שלי ונשאר לבד להתמודד עם הכל".

"700 מיליון הלכו למקומות הלא נכונים"

מקרה נוסף שנמצא בטיפולה של תנועת "נתגבר – נכים שקופים" הוא של בן (שם בדוי – השם המלא שמור במערכת), פעיל חברתי בן 55 מרמת גן. בן עבר לפני כמה שנים אירוע מוחי, פונה לבית החולים, המתין שעות במיון עד לבדיקת CT, ובסופו של דבר נשלח לטענתו הביתה בגלל אבחון שגוי – מה שהותיר אותו עם נזק ניכר. "המדינה הצהירה כבר מזמן על הקמת יחידות טיפול בשבץ", הוא אומר, "בפועל, בגלל מחסור בתקנים מקבלים כאן במצב חירום טיפול ברמה של מדינת עולם שלישי. במשרד האוצר חייבים להבין שהחיסכון הזה בסוף עולה ביוקר".

******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים

(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************

לדבריו, הוא סובל גם מאלרגיות למזון, "וזה מטורף שדווקא בבית חולים, המקום שאמור להיות הכי בטוח עבורך, אנשים צריכים לקבל אלרגנים במזון. מה זה שווה אם נותנים באשפוז תרופה יקרה, ואז אתה מקבל מזון שאתה אלרגי אליו?"

בן בא בטענות גם למפלגת ש"ס ולעומד בראשה אריה דרעי, על הדרך שבה חילקו את תווי המזון לנזקקים במהלך שנת הקורונה. "אני כועס עליהם מאוד. אחרי שנתיים של שיחות עם העוזרים של דרעי לגבי המצב של אנשים אלרגיים, שלא יכולים להסתייע בחלוקת מזון רגילה של עמותות, והצורך לעזור להם עם ביטחון תזונתי, גיליתי לתדהמתי שהקריטריונים שנקבעו לחלוקת תווי המזון התעלמו מאיתנו לחלוטין. הייתי בהלם. כמעט כל מי שחי על קצבת נכות, אפילו אם הוא נמצא במצב של תזונה רפואית בלבד כמוני, לא קיבל דבר. הם חילקו 700 מיליון שקל שהלכו למקומות הלא נכונים".

שיתוף הכתבה:

שיתוף ב facebook
שיתוף ב twitter
שיתוף ב whatsapp
שיתוף ב telegram
שיתוף ב email

בואו להיות חלק מקהילה של אנשים כמוכם

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של "שווים"

קראו עוד בשווים

Avatar

מערכת שווים

גלילה לראש העמוד

בואו להיות חלק מהקהילה שלנו

קבלו ישירות למייל שלכם את הסיפורים הכי חמים של ״שווים״