אחרי שצפיתי בחמשת הפרקים של סדרת הרשת החדשה של מאקו “גיבורים – מהדורה מוגבלת”, הייתי צריכה שקט. שקט ממוגבלויות. היה קשה מאוד לצפות בסדרה שאמורה להצחיק, כי האמת שבה מרה מדי ופשוטה מדי. עכשיו לכי תתארי את מה שראית במראה.
בכל מקרה, המסקנה שיצאתי איתה מהבינג’ הקצרצר היא אחת: אנחנו, הנכים, מוותרים לעצמנו. כן, אנחנו הנכים, שהנכות והמגבלה שלנו הן כוחנו הסודי, אנחנו פשוט מעדיפים להתעלף אל תוך כל מסגרות השיקום, והביטוח הלאומי, והפסיכולוגים, והרופאים – אל כל המסד שהוא כמו רשת עכביש.
במקום להכיר בכוחנו ולהתאחד, כמו שעושה בסדרה כיתת התלמידים עם המוגבלות, אנחנו מלרלרים כל הזמן שלא מכירים בזכויותינו ונאבקים זה בזה. בואו נשים את זה על השולחן: הדבר הכי קשה לנכים זה להתאחד, כי נכה ונכה זה לא מסתדר ביחד יותר מדי זמן; תמיד יש השוואות ופקפוקים.
בסדרה, כשמפקדת המבצע, המגולמת על ידי מיקי קם המצוינת, הולכת עם רטייה על העין, התלמידים מפקפקים בה. בינם לבין עצמם הם חושדים שיש לה עין אמיתית שם בפנים. בכלל, זה שיש לנו מוגבלות לא מונע מאיתנו להיות בעלים של אגו מנופח, ובצדק, כי בפנים באמת יש בנו אדם ביוני. צריך אדם אחד כדי להבריג מנורה, אבל כמה כוחות צריך נכה אחד כדי להבריג מנורה? כל דבר קטן שאנשים בריאים עושים, לנו זה עולה בהמון כוחות.
ייחודה של “גיבורים – מהדורה מוגבלת” הוא בכך שללא כחל וסרק היא צולפת בדיוק בנקודות התורפה של אנשים עם מוגבלויות והיחס של החברה כלפיהם, ובמשפט תמציתי אחד: איך זה כל כך נוח לחברה לעזור לנכים ולצאת בני אדם טובים. כמו בסצנה שבה כוכב עולה על הסט, רואה את חבורת המסכנים המוגבלים שבאה לגייס אותו להצלת העולם, זורק מבט ואומר: “טוב, סלפי וברכות לא היום”. ככה זה, אנחנו הנכים מקוטלגים קשות, ומשם הכעס, כעס על המשבצת שאנחנו תחובים או טחובים אליה, מנסים לצאת ולבסוף נכנעים.
5 פרקים מונה הסדרה, שמספרת על צוות גיבורי על עם מוגבלויות שנקראים, כמוצא אחרון, להציל את גורל מדינת ישראל, ולאתר להיכן נעלמו גיבורי העל שהצילו את המדינה בשגרה. היא נכתבה ומשוחקת בשיתוף שחקנים עם מוגבלויות, ונותנת הצצה לעולמם מזווית חדשה, מודעת לעצמה והומוריסטית. ב”גיבורים – מהדורה מוגבלת” הופכים המוגבלות והשוני לכוח, ולא סתם כוח – כוח על.
אחד מהגיבורים האלה הוא דניאל מורס בן ה-29, שחקן עם תסמונת טורט בולטת לעין, שמשחק את מיכאל, בחור יפה תואר אך ביישן. מיכאל הוא פנטזיונר שלא מגשים את החלומות שלו ורגיל לעמוד מהצד ולראות את החיים חולפים על פניו. כוח העל שלו הוא היעלמות; קצת כמוני, שמעדיפה לשבת בבית ולכתוב שירים בפייסבוק, אנורקטית-בולמית שרוצה לבלוע את העולם מצד אחד ומצד שני להיעלם. וזה גם הכוח שבי – להיעלם ולהופיע בדיוק במקום הנכון.
אודי סמט כהן (30) משחק את עקב מקסימוב, מנהל חנות בשר וראש משפחת פשע שלא כדאי להתעסק איתו. לסמט נמוך הקומה (1.20 מטר) הכי התחברתי. הזדהיתי איתו פיזית, כי גם אני רזה מדי עם גוף קטן מדי, שאוצר המון המון זעם וקללות. הוא הזכיר לי את ילדותי בנתניה, את הערסיות הקטנה שבי. כמו אנשים ונכים רבים, גם אני מפנה את הכעס הזה כלפי עצמי.
ויש את שגיא אלוש (43), ששבה אותי עם דמות של גיבור טוב לב ובעל יכולות הפנוט. יש לאלוש תסמונת דאון, אבל הוא מרגיש כמו כל אחד אחר וממש לא רואה את עצמו שונה וחריג. הוא עובד בחומוס אליהו וגם משחק בהצגה “חלומות פשוטים”, שרצה מאות פעמים בכל הארץ. המטרה שלה היא להכיר לחברה את עולמם של אנשים עם מוגבלות שכלית התפתחותית.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
(זהירות, ספוליר) סצנת הסיום של הסדרה מתמצתת את התפיסה הפילוסופית שלה. כל ההיעלמות של גיבורי העל האמיתיים – כך מתברר בסוף – הייתה קונספירציה שנועדה כדי שכיתת המוגבלויות תצא לאור, והגיבורים הרגילים יזכו על כך בלייק. כן, לייק. והעיקר שבטקס הענקת המדליות שנערך בבית הנשיא לכבוד גיבורי העל האלטרנטיביים, המקום לא היה נגיש. אלה הם חיינו.
* הסדרה הופקה בשיתוף עמותת שלוה וקרן משפחת רודרמן.