אני מבקשת להעלות סוגיה שבאופן טבעי נוגעת לליבי במיוחד. נחשפתי לסיפור של נתנאל כהן בן ה-18 מנתניה, הנער האוטיסט שסולק מבריכת השחייה של מושב בית חירות בגלל שעשה קולות שלא היו לטעמו של המציל במקום.
אני רוצה לשתף אתכם במקרה אישי שלי, שימחיש עד כמה אני יכולה להזדהות איתו. אמנם אני נתקלתי בסיטואציה הפוכה, בה הופתעתי דווקא לטובה, אבל עדיין נדמה לי שחשוב לספר אותה. התחלתי ללמוד באוניברסיטת תל אביב לפני מספר שנים. דיקאן הסטודנטים דאז, פרופסור יואב אריאל, שגם קיבל אותי ללימודים וקבע את תנאי הלימודים שלי, הציע שאתחיל ללמוד אצלו בחוג לדרום מזרח אסיה.
כבר במהלך השיעור השני השמעתי קולות לא רגילים. נהניתי מאוד מהשיעור, אבל הרגשתי לא כל כך בנוח. אגב, מאז חלפו כמה שנים ונוח לי היום מאוד באוניברסיטה. לאחר השיעור, סיפרתי על כך לאבי. בתגובה, הוא שלח הודעה למרצה בזו הלשון: “שלום ומה שלומך? אני מבין שנשמעו היום קולות של לי תוך כדי השיער בזמן הרצאת אורח. ככל שאתה סבור שמשהו חורג מהסביר בנסיבות העניין, אנא עדכן אותי. לי התבטאה אחר כך שנהנתה מאוד מהשיעור. סוף שבוע נעים. יורי גיא-רון”.
אני רוצה להוסיף ולשתף אתכם גם בתגובתו של פרופסור יואב אריאל לפנייה זו. “היי יורי”, הוא כתב, “אני בשוק התקווה, ולכן אקצר. אין לי ולתלמידיי שום בעיה עם הקולות, ואם יש למישהו או למישהי בעיה, הוא או היא רשאים לפרוש מהשיעור שלי. שבת שלום ודש ללי”.
אבא סיפר לי שזלגו דמעות מעיניו למקרא התשובה. כמובן שאני גם התרגשתי מאוד. עד היום אני זוכרת את הסיפור הזה, וכך גם כל משפחתי. אבא נהנה לספר את הסיפור בכל הזדמנות. אני לא יודעת איך הייתי ממשיכה את לימודיי האקדמיים אם התשובה הייתה שונה.
חשוב להגיד, גם אני עדיין נתקלת כל הזמן במבטים של אנשים במקומות חדשים. אני רוצה להדגיש, אין לנו שום שליטה על הקולות. ממש ברגעים אלו, רגעים של כתיבת הטור, אני משמיעה קולות. כמוני, כל מי שמסביבי לומד לחיות עם זה. אני חושבת שהקולות לא כל כך מפריעים. גם אם הייתה לי דרך למנוע אותם, אני לא בטוחה שהייתי משתמשת בה, שכן אני מרגישה שהם חלק ממי שאני. אני אוהבת את הקולות שלי, גם אם במקרה שלי לא מדובר במשהו רציף ודרמטי.
אל תעמדו בצד חסרי מעש. תתערבו
הזדעזעתי ואני מצטערת שנתנאל נאלץ לחוות כזאת חוויה. אני רוצה לדרוש מכל אדם שיש לו מעט סמכות או יכולת למנוע הישנות של מקרים נוספים, אנא מנעו זאת. אני גם רוצה לפנות לאלו שעומדים מהצד ולבקש שלא תעמדו חסרי מעש. תתערבו. אני מרגישה שהקול שלכם הוא אולי המשמעותי ביותר.
אני מנסה לשים את עצמי במקומו של נתנאל. הבריכה היא ממש חלק מחיי. אני ממש אוהבת את הבריכה ומשתדלת ללכת פעם בשבוע. אני הופכת למאושרת ברגע שאני נכנסת למים, ואני לא רוצה לצאת. אין כמעט משהו מרגיע ומשמח מזה. אם פתאום הקולות שלי היו מפריעים למישהו, אני לא חושבת שהייתי מצליחה לעמוד בזה. אני לא רוצה לדמיין איך הייתי מגיבה, ואם כן, זה כנראה לא היה בצורה מאוד בוגרת. אני מבינה את הקושי של הסביבה, אבל מבקשת שיבינו גם את הקושי שלי. שיכילו אותו.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום “המקצוענים” של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
קראתי את דברי אימו של הנער. אני בכל זאת פונה אליה בבקשה לשקול שיחזור לבריכה הזו. אלה האחרים שצריכים לשנות את תגובתם, ולא הוא את קולותיו. אני מקווה שבפעם הבאה בה תיתקלו בסיטואציה כזו, תנהגו כולכם כפי שהייתם רוצים שינהגו גם בכם. כולנו חברה אנושית אחת. מילה של לי.
