מאת מיכל כהן
הבת שלי, בת חמש וחצי, התחילה השנה שילוב בגן רגיל. מדובר בילדה בתפקוד גבוה, חכמה מאוד וצמאה אנושות לאינטראקציה חברתית. היא "רוצה ללכת ברגל לגן ולשחק עם עוד בנות ובנים".
והיא אכן התחילה ב-1 בספטמבר, אבל ללא סייעת משלבת, ועם סל שאינו מספק ואינו עונה על צרכיה. אגב, את הידיעה שאין סייעת קיבלתי יום לפני פתיחת השנה מהגננת.
כבר לפני שלושה שבועות פנינו, אני ובעלי, לרשות בה אנו מתגוררים, ושאלנו לגבי גיוס סייעת. נאמר לנו לא לדאוג, ושלא יהיה מצב שבתי תתחיל את שנת הלימודים ללא סייעת. והנה, ה-31.8 הגיע, ואין קול ואין עונה. כותבים, מתקשרים, אפס מענה. לא זוכים ולו לתגובה אחת.
אני לא יכולה לכמת לכם במילים את הקושי הנפשי של הורים שבתם מתחילה שילוב אחרי 3 שנים במסגרת מיוחדת, ויודעים שהילדה הולכת לגן רגיל ללא ליווי. מדובר בילדה עם חרדות רבות, ילדה עם אתגרים עצומים במעברים וסביב הסתגלות.
יכולה רק לסכם ולומר שהזדקנו מזה בעשר שנים. אני לא מאחלת לאף אדם לחוות את "הזכות" להיות חלק ממערכת החינוך "המיוחד". מילה מכובסת לבידוד מתמשך, ניכור והתעמרות בחסרי ישע והוריהם.
קראתי בעניין את ההצהרה של שרת החינוך כי תיתכן רפורמה בחינוך המיוחד, ואני רוצה להציף נושא שאינו מדובר כמעט, למרות שכיחותו ולמרות היותו חלק אינטגרלי ממה שמעוות במערכת הזו. לעניות דעתי, הוא צריך להיות שיקול מרכזי ברפורמה.
מדובר במענה להורים ונוהלי עבודה.
היחס להורים מחפיר. חוסר מענה, התעלמות מוחלטת מפניות הורים בנושאים רלוונטיים וממצוקתם. לוחות זמנים שגורמים לשיבוצים מאוחרים, וחוסר יכולת של המערכת לעמוד בהם ולתת מענה.
האופן בו מתנהלות הוועדות, ללא זמנים קבועים למענה ואיחור במתן תשובות, גורם לפקקי אדם, לחוסר יעילות ולחוסר תפקוד של המערכת באופן גורף. צריך להשקיע הרבה מחשבה ולהנדס מחדש את לוחות הזמנים של הוועדות השונות ואת זמני לקיחת ההחלטות.
לא ייתכן שהורים יחכו חודשים לקבלת מענה, ויגיעו ליום לפני פתיחת הלימודים כדי לשמוע שאין מקום לילדם או שאין סייעת. התנהלות כזו היא תעודת עניות לכל העוסקים במה שאמורה להיות עבודת קודש. מערכת שכל מהותה להעצים את החלש, לא יכולה להרשות לעצמה להתעלם ממי שזקוק לה. חובה עליה לספק מענה לכל מקרי הקצה — ביעילות ובמסגרת זמנים מדויקת.
לצערה של בתי, הוריה הם אנשים עדינים. לא אריות ולביאות. שני אנשים שהתאהבו והקימו משפחה, וקמו יום אחד למציאות כואבת וקשה מנשוא. אנחנו לא מקושרים, לא יודעים לאיים, להפוך שולחנות, לצעוק ולדרוש, "כי רק ככה זה עובד כאן", מסתבר. אנחנו הולכים בצינורות המקובלים, מכבדים את הנהלים, ושמים מבטחנו באנשים שיעשו עבודתם נאמנה. ולצערנו, מתאכזבים כל פעם מחדש.
******************************************************
זקוקים למשלבת, מרפאה בעיסוק, קלינאית תקשורת, פסיכולוג ילדים? מאות נותני שירותים מחכים לכם בפורום "המקצוענים" של שווים
(המאגר הושק לאחרונה, ועם הזמן יילך ויגדל היצע המטפלים)
*****************************************************
אנחנו קהל שבוי. לא בחרנו במר גורלנו. בתי לא צריכה לשלם את המחיר שהוריה הם האדם הממוצע. המערכת היא זו שצריכה לבצע את המוטל עליה באופן מכבד, שרואה את טובת הילד ודואג להעמיד לידי המשפחות את מלוא הטנא שלו הן זכאיות.
יחס אנושי ודרך ארץ הם לא חלק מהסל. אבל הם בהחלט צריכים להיות חלק אינטגרלי ממשנתם של נותני שירות. גם קהל שבוי ומוחלש הוא קהל. אנא זכרו זאת אם וכאשר תיפתח הרפורמה מחדש.
* הכותבת ביקשה לפרסם את המאמר בשם בדוי
